"לא מתרגש": גם לא יותר מדי מצחיק
יוצרי הקומדיה הרומנטית "לא מתרגש" רצו לשחק אותה קוּלים, אבל ניכר כי הם מתאמצים מדי להצחיק. עד סוף הסרט הם התעייפו. מזל שכריס אוואנס שם כדי לשאת את העלילה על גבו. טוב, בכל זאת מדובר בקפטן אמריקה
אם לאחר צפיה בטריילר של "לא מתרגש" הרגשתם שהוא מגלה את כל הסרט מההתחלה ועד הסוף, אתם צודקים - זה בדיוק מה שהוא עושה. אבל בניגוד לטענה הרווחת כנגד פרומואים המציגים את הרגעים הטובים ביותר והופכים את הצפייה למיותרת, הפעם הטריילר האיום מוריד כל כך את הציפיות כך שהסרט בסופו של דבר מפתיע מעט לטובה. מצד שני, אם אתם לא נערים ונערות (בעיקר נערות) בגיל ההתבגרות, הצפייה בסרט עדיין יכולה להיחשב כמיותרת.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי ג'סטין רירדון הוא קומדיה רומנטית על סופר שנון ונאה (כריס אוואנס, המוכר לכם יותר כקפטן אמריקה מסרטי מארוול) המתבקש לכתוב קומדיה רומנטית, למרות שהוא בכלל לא מאמין באהבה ומעדיף לכתוב ספרי אקשן - ריפרור הומוריסטי לקאסט שהוא בגדר מפגש פסגה של אוואנס עם שותפים ותיקים מסרטי סופר-הירוז בהם השתתף: אנתוני מקי שגילם את חברו המעופף של קפטן אמריקה פלקון, וגם יואן גרופוד שהוביל את רביעיית ה"פנטסטיק פור" כריד ריצ'רד, לצד אוואנס הצעיר שהופיע בתור הלפיד האנושי.
לגיבור הסרט אין שם, ולכן נקרא לו "המספר". הסיבה לסקפטיות של המספר בענייני אהבה היא אמו שעזבה אותו במפתיע בילדותו, כשהיא משאירה אחריה מזכרת: מכתב המצהיר על אהבתה, מוצמד לקופסת דגני בוקר של "קפטן קראנץ'" (הבנתם? קפטן!). מוגבלותו הנפשית של ידידנו מתחילה להיסדק לאחר שהוא פוגש במסיבה אישה זרה, מסתורית ומפולפלת, החודרת אל לבו עד לרמה אובססיבית.
לרוע המזל, מתברר כי היא בכלל תפוסה ומאורסת למישהו אחר, מה שמוביל את הסופר להבין שאם הוא רוצה אותה - הוא יהיה חייב להילחם עליה. את האישה, גם היא חסרת שם, מגלמת מישל מוינהאן ("בלש אמיתי"), שרצף הסרטים בהם נראתה השנה מוביל למסקנה כי ההחלטה להכות בברזל בעודו חם גברה על שיקול דעתה בבחירת התסריטים.
הבעיה המרכזית בסרט היא רמת כתיבה לא אחידה. רובו מורכב מדמויות שבלוניות ושלל סצנות ודיאלוגים שירגישו לכם מוכרים מעשרות סרטים אחרים. הסצנות החלשות ביותר הן אלה המתארות את השיחות בין המספר וקבוצת החברים שלו. חילופי הדברים בין מי שאמורים להיות סופרים מקוריים ושנונים היו מביישים אפילו סיטקום נחות לנוער מהניינטיז (בחורה: "אז גברים באמת חושבים שסקס הוא הפיתרון להכל?" חבורת גברים במקהלה: "כן!").
ובכל זאת, בין שלל בדיחות הקרש הלעוסות ישנם גם מספר רגעים מצחיקים שמצילים את הסרט, ובעיקר מעלים מחשבות על הפוטנציאל שהיה טמון בו להפוך את הסיפור הצפוי לנונסנס מענג. בניסיון לנקוט גישה מקורית, השתמשו יוצרי הסרט במספר אמצעים אמנותיים השוברים את רצף ההתרחשויות, כמו קטעי אנימציה או המחזת הסיפורים השונים שהדמויות מספרות.
גם כאן עומדים זה לצד זה רעיונות חביבים ומרעננים מחד, ומאידך - סצנות מיותרות שגורמות לצופים לאבד עניין. חלק מהשטיקים הללו גורמים לסרט להיראות כמו הגרסה הנחותה יותר של הסדרה "פארקר לואיס" המיתולוגית וגורמים געגוע למקור.
אוונס מחליק בטבעיות לתפקיד הסופר השרמנטי, ומוינהאן מושלמת גם היא לתפקיד "סנדרה בולוק" - יפה באופן בלתי מתאמץ, פרטנרית מושלמת לפינג פונג מילולי מתחכם. היא כל כך מגניבה שעצם היותה מאורסת לבחור כה לא מלהיב בעיניה היא לחלוטין לא אמינה. טופר גרייס, הזכור בעיקר מהסדרה "מופע שנות ה-70", תורם לסרט טאץ' חינני כחברו הנוירוטי והרומנטיקן של הגיבור.
ניכר כי המאמץ שהשקיעו היוצרים לאורך הסרט בנסיונות שנינה ומקוריות הוביל אותם חסרי נשימה אל סופו. סצנת הסיום, הקליימקס של כל קומדיה רומנטית, היא כל כך עייפה וחסרת מעוף עד שאתם עשויים למצוא את עצמכם במהלכה מחשבים את המסלול המהיר ליציאה אל החניה. בניגוד לשמו הלועזי של הסרט "Playing It Cool", התחושה המלווה את הצפיה היא של ניסיון מתאמץ מדי ליצור משהו שהוא גם רומנטי וגם קליל וציני על ידי יריות לכל הכיוונים. למרבה הצער, דווקא המקומות הספורים בהם הן פוגעות, מגבירות את תחושת התסכול מכל הפיספוסים שמסביב.
