"מנצחים": לא תפסידו אם תצפו
אמנם אין בדרמה המשפחתית הצרפתית "מנצחים" מורכבות רבה או דמויות מפותחות במיוחד, אולם סיפור מאבקם הספורטיבי המשותף של אב ובנו המוגבל נוגע ללב ומרגש. ככזה הוא בהחלט מגיע לקו הגמר שהציב לעצמו
הביטוי "להאכיל אותנו בכפית" טעון בדרך כלל במשמעות שלילית, ולא בכדי. למרות זאת, לעתים אנחנו מוצאים את עצמנו פשוט מתמסרים לחוויה המוכרת הזו, שלא דורשת מאיתנו מאמץ, לא מאתגרת ולא שואלת שאלות קשות. כך הוא הסרט הצרפתי "מנצחים" של הבמאי נילס טברנייה (בנו של הבמאי הצרפתי הנודע ברנאר טברנייה): אין בו שום דבר מפתיע והוא לוחץ בדיוק על הנקודות המוכרות, ועם זאת הוא עדיין מצליח להעלות לחלוחית בעיניים מבלי שנוכל להתנגד לכך.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
הסרט מספר על היחסים בין ז'וליאן (פביאן הרו), נער הלוקה בשיתוק מוחין, לבין אביו (ז'אק גמבלאן, "שמות של אהבה") שבדיוק פוטר מעבודתו. עוד מינקות, כך אנו למדים, הלך האב והתרחק מבנו עד למצב בו הם כמעט ולא מחליפים מילה. על ההתמודדות של האב עם הלקות הפיזית של בנו ועל הרצון של ז'וליאן לזכות בהערכת אביו, מוסיפה העובדה שהאב הנו ספורטאי לשעבר אשר נהג להשתתף בתחרויות שונות, שכל כולן מפארות את חיוניותו של הגוף האנושי.
מי שתומך בנער הם חבריו, גם הם בעלי לקויות שונות, אחותו, ובעיקר אמו (אלכסנדרה לאמי, "אמנות הבגידה") העושה עבורו יומם וליל, אך גם חונקת אותו באהבה ודאגה ומתייחסת אליו כאילו היה עדיין ילד קטן וחסר ישע.
"מנצחים" הוא סרט שנועד להעניק הרגשה טובה, וככזה הוא לא מעמת את הצופים עם רגעים קשים מדי במציאות היומיומית של המשפחה. קנאתו של ז'וליאן באנשים בריאים בגופם, תלותו בסביבה, התעוררות היצר המיני שלו ושאלת הגשמתו - כל אלה נרמזים בעדינות קלה לעיכול.
גם הדמויות עצמן אינן זוכות לטיפול עמוק במיוחד. האב מרבה להתעטף בשתיקתו אך משנגמלת בליבו ההחלטה להסכים לאתגר של ז'וליאן, הוא מתמסר לה ומכאן פשוט נוצר סטטוס קוו חדש. אם בנפשו מתרחשים יסורי מצפון על העבר או אם בלבו של ז'וליאן נותר כעס על שנים של התעלמות מצד אביו - לכל אלה אין ביטוי בסרט.
האווירה בבית הופכת ממדכאת ומתוחה לנעימה מבלי שנהיה עדים להשפעת התהליך על היחסים בין בני הזוג, שגם הם מתומצתים בכמה משפטים ומחוות. העלילה עצמה עוברת בכל התחנות המוכרות ומתגלגלת במסלול צפוי למדי (ומי שהיה לו ספק נענה בתרגום האווילי של שם הסרט לאנגלית - "The Finishers").
למרות כל זאת, מדובר בסרט שכיף להיסחף איתו. לאמי משכנעת בתור האם המסורה, והכריזמה של גמבלאן פועלת גם כאן בתפקיד מאופק במיוחד (העובדה שגם בחיים נהג להשתתף במרתונים וודאי עזרה לו בגילום הדמות). את ההופעה הטובה ביותר נותן הרו, הלוקה בשיתוק מוחין במציאות. המשחק שלו כובש ומשכנע הן ברגעים הדרמטיים והן בניואנסים הקטנים וגורם לדמותו של ז'וליאן לחדור אל הלב.
השינוי שעובר עליו מודגם בצורה מעניינת: בהיעדר יחס מאביו ובהיעדר אתגרים, ז'וליאן נוהג להטביע את
ראשו באמבט - כאילו פלירטוט עם הסכנה היא דרכו היחידה לזכות בעצמאות ובשליטה - אקט המסתיים בהימשותו על ידי אמו ופרץ צחקוקים והתזות ילדותיות. בתקופת האימונים לפני המירוץ, לעומת זאת, זמן האמבט הופך לזמן תרגול תנועות האימון בנחישות ובריכוז, בעוד אמו מניחה לו להיות לבדו. כלומר, כאשר מתייחסים לאדם כבוגר בעל אחריות ומניחים בפניו אתגר ומטרה - יצר החיים תמיד יגבר.
הסרט "מנצחים" אולי לא מקורי במיוחד, ובכל זאת הוא מלא קסם בדרכו. הוסיפו לכך את הרקע הפוטוגני בו הוא מתרחש - נופי הטבע היפהיפיים של האלפים הצרפתים - ופסקול מתבקש של סיגר רוס השמיימיים, ואולי גם אתם תימלאו אמונה מחודשת ברוח האדם. בתור סרט Feel Good, זה עובד. בתור סרט שמבקש לחשוף בפנינו את חייה המורכבים של משפחה המתמודדת עם שיתוק מוחין, נראה כי הוא חסר את האומץ או את הנכונות לחפור עמוק יותר.
