"טראש": תתפלאו מה אפשר למצוא בזבל
מה הבמאי הבריטי סטיבן דאלדרי יודע על חייהם של שוכני המזבלות של ריו דה ז'נרו? לא בטוח שהוא מכיר את האוכלוסיה הקשה והענייה הזאת, אולם הוא עומד מאחורי סרט ההרפתקאות המסקרן "טראש". גיבורים הם שלושה ילדים ברזילאים, אך הוא מיועד בעיקר לצופים מבוגרים
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
הטריילר של "טראש"
בעיבוד הקולנועי נוכחת גם נקודת מבט חיצונית, בדמות כומר (מרטין שין) ומורה לאנגלית (רוּני מארה). שניהם מגלמים דמויות חיוביות בסרט, גם אם חסרות השפעה - אבל הסרט מצליח לא להתמקד בנקודת המבט שלהם. הוא מסופר בראש ובראשונה בעלילה כפי שהיא מובאת מפי שלושה ילדים בתחילת גילאי העשרה - רפאל (ריקסון טבס), גארדו (אדוארדו לואיש) וראטו ה"עכברוש" (גבריאל ווינשטיין).
רפאל וגארדו הם חברים טובים, הכי טובים שיש. הם מבלים כל הזמן ביחד וחולקים זה עם זה את השלל שהם מוצאים בערימות הזבל העצומות שסביבן הם חיים יחד עם עוד אנשים שחיים בתוך הזבל, וממנו. הם עוברים כל יום עם שקיות יוטה או מיכליות פלסטיק על מה שהמשאיות פולטות, ולוקחים את מה שאפשר להשתמש בו או למכור. בתוך כל זה, רפאל מוצא ארנק, שהתכולה שלו תוביל אותו ואת גארדו לתסבוכת מסכנת חיים ולקונספירציה בקנה מידה עצום.
רוני מארה ב"טראש"
ראיון
רוּני מארה: 'לא יפתיע אם לא ירצו לעבוד איתי'
שירית גל, רומא
השחקנית בת ה-29 לוקחת את הפריצה הקולנועית הגדולה שלה בערבון מוגבל, ושומרת את הציפיות שלה נמוכות. בראיון היא מפקפקת באפשרות שתשוב לגלם את ליסבת' סלנדר, ואומרת "זה מאוד מאכזב, מתישהו אהיה זקנה מדי לתפקיד". בינתיים תוכלו ליהנות ממנה בדרמה "טראש"
לוקח זמן עד שהסיפור מתחיל להתגלגל, כשאנחנו נחשפים לאט בהתחלה למהלכים ברורים מראש. הסרט מתחיל עם אקספוזיציה שמרמזת לצופים על חלק ממה שקרה לאדם שלו שייך הארנק, ומדובר בדקות ארוכות ומיותרות שהיו יכולות להשתלב היטב אחר כך. בכלל, המבנה שלו מתאים לאגדת ילדים ברמה מסוימת, אבל האלימות הקשה והמציאות שבה נראה שלחוק אין שום השפעה, ושילדים חיים ללא שום הגנה, עומדות בסתירה לפשטנות של הסיפור ויוצרות תסריט מעט מבלבל.
ב"טראש", שאת התסריט שלו כתב התסריטאי הקומי הוותיק ריצ'רד קרטיס ("ברידג'ט ג'ונס" ו"נוטינג היל") יש רגעים סנטימנטליים מאוד, אבל רוב הזמן הוא מצליח להעניק חוויית צפייה מרתקת שמתרוממת מעל הקלישאות ואינספור המוטיבים מהנצרות שמציפים את הסרט. עיקר הכוח של הסרט נובע מהצילומים והשגרה של הילדים שבמרכזו, שחושפים מציאות שקשה להכיר בה, ושאכן מצליחה להיראות ריאליסטית לגמרי. בנוסף, הילדים עצמם מפגינים יכולת משחק מדהימה לכל אורך הדרך, וכך גם השחקנים שסביבם.
בניגוד לסרטים אחרים שמתארים מצוקה גדולה שעולה מהקולות הצעירים של ברזיל כמו "עיר האלוהים" ו"תחנה אחרונה 174" העדכני יותר, בטראש יש אמנם לא מעט אלימות וקושי, אבל גם הרבה מאוד חמלה, עדינות ותקווה. הטון העדין יותר הופך אותו לסרט קל יותר לצפייה משני אלו, אך הוא עדיין מצליח להיות ביקורתי ולהציג תמונה רחבה, מטרידה, ומעוררת מחשבה של ברזיל.
גיבורי "טראש"
מומלצים
