"כשערב יורד על בוקרשט": קשה לעיכול
מעטים הם הצופים אשר יתענגו על המסמך הפילוסופי המורכב שמנסח הבמאי קורנליו פורומבויו בסרטו החדש "כשערב יורד על בוקרשט". אלו שיתאמצו לרדת לעומק דעתו יגלו רעיונות שכלתניים מעניינים שיוצאים מהבטן של הבמאי
הדיאלקטיקה בין תוכן וצורה מאפיינת את שני סרטיו הראשונים של הבמאי הרומני קורנליו פורומבויו. ב"12:08 מזרחה לבוקרשט" (2006) הוא העמיד את נקודת מבטה של מצלמה באולפן טלוויזיה כאנלוגיה לזיכרון ההיסטורי, האישי והמיתי. ב"משטרה: שם תואר" (2009) הוא נדרש לסגנון מינימליסטי ויבש במתכוון על מנת לעסוק בפער שבין הגדרה ופרשנות, מילים מופשטות ויישומן הקונקרטי בחיי היומיום, היצמדות לכללים אל מול ספקנות הקול הפנימי, ובהשאלה - בדרך שעל רומניה בעידן הפוסט-קומוניסטי לבחור בה.
סרטו "כשערב יורד על בוקרשט" ("When Evening Falls on Bucharest or Metabolism") - בינתיים הספיק להשלים סרט נוסף, "המשחק השני", המתאר אותו ואת אביו צופים במשחק כדורגל מכריע שנערך לפני 25 שנה בין שתי קבוצות מבוקרשט ושבו אביו היה השופט - קיצוני בסגנונו אף יותר מקודמיו. הוא מבוסס על שיחות בין במאי קולנוע ושחקנית בסרטו, מורכב מסדרה של שוטים רציפים שבהם לכאורה לא קורה דבר, ושיאו הוא בבדיקה אנדוסקופית (החדרת צינור בעל סיב אופטי) דרך הוושט שנצפית פה במלואה.
שני גיבורי הסרט הם במאי, פול (בוגדן דומיטרצ'ה), ושחקנית צעירה בשם אלינה (דיאנה אברמוט) המגלמת תפקיד משנה בסרטו החדש. בשוט-סיקוונס הראשון הפותח את הסרט, המצלמה מלווה אותם תוך כדי נסיעה במכונית ברחובות בוקרשט, כאשר הם מנהלים שיחה על מגבלות הצילום בפילם ביחס לצילום הדיגיטלי. סיטואציה רפלקסיבית זו מבססת דיון, שמהווה למעשה את מהות סרטו של פורומבויו - היחס בין צורה ותוכן והעיסוק בשאלת משמעות ויצירתה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
לא הרבה קורה אחר כך. הבמאי והשחקנית עורכים חזרות פרטניות על סצינת עירום מתוכננת (אלינה טוענת שאינה מוכנה להופיע בעירום אלא אם הסצינה מצדיקה זאת). הדיון שמתפתח אגב כך עוסק במשמעות הסימבולית - זו שנוצרת מתוקף היות הסיטואציה בדיונית ומתוסרטת - שאפשר לייחס לפעולותיה של השחקנית בחזרה, כמו גם לרצונה לעמוד על משמעות הסצינה הפשוטה לכאורה.
בינתיים נדרש פול לעבור בדיקה רפואית בעקבות בעיות אולקוס שהוא סובל מהן. הוא נפגש עם השחקנית - הסרט אינו רומז על התפתחותו של איזשהו קשר רומנטי ביניהם - לארוחה במסעדה סינית שהופכת להגיג שנון ומשעשע על השפעת האכילה בעזרת צ'ופסטיקס על המטבח הסיני, ומאזין לתובנותיה על תקופת שהותה בצרפת שמשמשות זרז לדיון בקשר שבין מראה וזהות.
המתח הזה שבין פשטות צורנית ומורכבות תוכנית, שמאפיין גם את שתי עבודותיו הראשונות של פורומבויו, והעובדה שהסרט חף כמעט לגמרי מכל היבט רגשי, הופכים את "כשערב יורד" למסה אסתטית שכלתנית מאוד שעלולה להותיר חלק מהצופים עם התחושה שחזו, ובכן, בלא כלום. אך זוהי תחושה מוטעית, שכן מה שמאפיין כל אחת מהסיטואציות שמתוארות בסרט הוא עיסוקה באופן שבו הצורה משרתת את התוכן, ולהיפך.
יש משהו בסרט שמזכיר את "ונוס בפרווה", מחזהו של דיוויד אייבס שזכה לאחרונה לעיבוד קולנועי מבריק בידי רומן פולנסקי. גם שם ההתמקדות היא בדינמיקה שבין במאי ושחקנית הבאה להיבחן לתפקיד במחזה החדש שהוא מעלה. אך בעוד המחזה, והסרט בעקבותיו, נדרשו לסיטואציה כדי להציג גרסה משעשעת ואכזרית של מלחמת המינים, סרטו של פורומבויו מספק אגב כך הרהור מטא-קולנועי על לבטי היצירה שלו עצמו (וקשה שלא לראות בפול את בן דמותו).
בסופו של דבר נדמה ש"כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם" (זהו שמו המלא והאניגמטי של הסרט) עוסק במינימליזם האסתטי שמזוהה עם סרטיו של פורומבויו עצמו. אפשר אף לומר שהסרט נדרש למינימליזם קיצוני כדי לתהות על מהותו של קולנוע מינימליסטי.
יתר על כן, אנו צופים בסרט שאינו אלא הכנה לסרט שאיננו רואים, תוהים על גבולות הפיקציה הקולנועית ועל פעולת הפענוח (ומעשה הפענוח האולטימטיבי הוא, אחרי הכל, השיטוט הרפואי שהוזכר לעיל במעמקי מערכת העיכול והבליעה), ובעיקר מעריכים את יכולתו של פורומבויו ליצור קולנוע אישי ואינטימי מאוד, שהופך את החתירה אל הפשטות להצהרה אסתטית ובה בעת מודע להיבטיו הנרקיסיסטיים.
"כשערב יורד על בוקרשט" הוא סרט המיועד לקהל מצומצם מאוד. כזה שאינו חושש להיוותר מתוסכל בתום הצפייה - לא משום שהסרט אינו מספק, אלא כי הוא מאפשר לנו להיחשף לרגע ספציפי,שאינו בהכרח מגיע לכדי הכרעה, בתהליך היצירה של אמן - ההופך לסרט שלפנינו.
