איך מסתדרים עם 3,400 שקל בחודש?
יותר עובדים בישראל, גם ממעמד הביניים, מתקשים להחזיק את הראש מעל המים. שוחחנו עם עובדת סוציאלית שמסייעת לעניים בזמן שהיא מתקשה לגמור את החודש, עם מורה שלא תוכל לפרוש לפנסיה ועם סייעת לגננת המרוויחה פחות משכר מינימום. מה הקפי התופעה והאם ניתן לצמצמה?
הכנסת מציינת היום (ד') את יום המאבק בעוני, בתקופה שבה יותר ויותר אנשים בישראל - עובדים במשרה מלאה ומתקשים להחזיק את הראש מעל המים. בשנים האחרונות הנתונים מראים באופן ברור, כי העוני כבר לא פוגע רק בשכבות חלשות, אלא גם פוגע באנשים עובדים ומשכילים ממעמד הביניים.
- המלצות אלאלוף: רוב התקציב לא מגיע ליעדו
- המבקר: הממשלה הפקירה את העניים
- 1.7 מיליארד שקל יוקצו למלחמה בעוני
כך למשל נגה נמרודי היא עובדת סוציאלית המסייעת לאוכלוסיות במצוקה, בזמן שהיא עצמה מרוויחה 3,464 שקלים בחודש. צפו בראיון שערך אטילה שומפלבי באולפן ynet עם נמרודי וכן עם מרטין וילר - רכז תחום עובדי קבלן ב"קו לעובד", שפירט את הגורמים לתופעה.
שיעור המשפחות העניות העובדות הוכפל בעשור
יום המאבק בעוני הוא יוזמה של הח"כים אילן גילאון (מרצ), אורלי לוי-אבקסיס (ישראל ביתנו) וישראל כץ (ליכוד). יום זה מוקדש ליישום המלצות וועדת ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, מהם עולה כי 1,754,000 איש בישראל חיים מתחת לקו העוני. בכוונת הח"כים לדרוש ליישם את המלצות הוועדה, במסגרת תקציב 2015 ובאופן מדורג בשנים הקרובות.
לפי הדו"ח, שהוגש לשר הרווחה בקיץ האחרון, משפחות עובדות מהוות כ-56% מאנשים החיים בעוני. משפחות אלה הגדילו את משקלן מאז שנת 2002, שבה היוו רק 38%.
מניתוח מיוחד שערך בנק ישראל עולה, שהגדלת ההשתתפות של עובדים פחות משכילים בשנים האחרונות בשוק העבודה העלה את משקל העניים העובדים בשוק התעסוקה. יחד עם זאת, נכתב בדו"ח, משפחות אלו צמצמו את עומק העוני בקרבן עם השתתפותן בעבודה.
מדו"ח העוני של הביטוח הלאומי, שפורסם בדצמבר אשתקד, עולה כי שיעור המשפחות העניות שבהן יש שני מפרנסים לפחות עומד על 5% מקרב כלל האוכלוסייה. כלומר, אחת מתוך 20 משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים נמצאת מתחת לקו העוני. למעשה, בין 2012-1999 כמעט הוכפל שיעורן של המשפחות העניות שבהן שני בני הזוג עובדים.
המצב גרוע הרבה יותר בקרב משפחות בהן רק אחד מבני הזוג עובד. 24.6% ממשפחות עם מפרנס יחיד נמצאות מתחת לקו העוני – כלומר משפחה אחת מתוך ארבע. עוד עולה מהנתונים, כי אין כמעט הבדל בין השכירים לעצמאים. 13.7% מהשכירים נמצאים מתחת לקו העוני וכך גם 13.4% מהעצמאיים.
בהשוואה לנתוני ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, שיעור העוני בישראל עמד ב-2012 על 19%, לעומת 11% במדינות המפותחות. בקרב הקשישים מדובר בשיעור של 21% לעומת 15% במדינות המפותחות, ובקרב ילדים - 28% לעומת 13% במדינות המפותחות.
עובדים - אבל עניים
רבקה סבבנטו (38), נשואה ואם לארבעה ילדים בגילאי חמש עד 17, עובדת כבר 17 שנה כסייעת גננת במעונות יום, במהלכן נעה משכורתה סביב 4,200-3,900 - פחות משכר מינימום. לאחרונה היא קיבלה העלאה קטנה, אבל שכרה נותר עדיין נמוך במיוחד - סביב 4,600 שקל בחודש. בעלה, הנדסאי כימיה במקצועו, עובד כלבורנט במשכורת דומה. המשפחה מתגוררת בנתניה.
"המשכורות שלנו לא מאפשרות לנו להתקיים כי אנחנו לא מגיעים יחדיו ל-10,000 שקל בחודש, בזמן שההוצאות שלנו הרבה יותר גבוהות מהסכום הזה", היא מספרת בראיון ל-ynet. "רק המשכנתא עומדת על 3,500 שקל, ועליה מתווספים תשלומי חשמל, ארנונה ומים, בתי ספר וגנים לילדים, קופת חולים ועוד ועוד. ההוצאות רק גדלות כל חודש, אבל המשכורת לא עולה".
סבבנטו, החברה בוועד המטפלות של מעונות היום המאוגד בכוח לעובדים, מחזיקה בתעודה של מטפלת בגיל הרך. עבודתה כוללת טיפול ב-18 תינוקות, 5 ימים בשבוע, מהשעה 7:30 בבוקר עד 16:00. "עשו לי טובה שהעלו לי את השכר בכמה אגורות, אבל זו עדיין משכורת משפילה. אנחנו לא מצליחים לסגור את החודש, אבל אני מתביישת ללכת לרווחה ולבקש כסף".
בת 63 - ולא יכולה לפרוש לפנסיה
י' (63), אם חד-הורית, היא מורה ומחנכת בעלת ניסיון של כ-35 שנה, המועסקת בעשור האחרון בתחום כעובדת קבלן. בעבר היא הועסקה במשך שנים ארוכות בתיכון במרכז הארץ, עד שעברה להתגורר באזור אחר כדי לשפר את איכות החיים שלה. רק אז גילתה כי היתה למעשה מועסקת על ידי הבעלות הפרטית של אותו התיכון ולא על ידי משרד החינוך.
"הסתבר שחרף ותק של 20 שנה במקצוע - אין לי כל ותק במשרד החינוך", היא מספרת. "נאלצתי להתחיל הכל מחדש ובמשך 7 שנים נדדתי בין בתי הספר באזור, כשאני נחשבת לחדשה ועל תקן של ממלאת מקום. לבסוף הגעתי למצב שלא היתה לי עבודה בכלל וכמעט שנותרתי בלי דירה. נאלצתי לחזור למרכז והיתי מובטלת, אז עבדתי בעבודות מזדמנות. בשנות ה-50 לחיי מכרתי מטאטאים בהום סנטר והרגשתי מושפלת עד עפר".
לאחר זמן מה, הצליחה לחזור להוראה ומצאה עבודה כמורה באחת מרשתות החינוך הפרטיות. חרף שמחתה על כך שחזרה לתחום התמחותה - המינוסים המשיכו להעמיק. "כל קיץ היו מפטרים אותו ועם תחילת שנת הלימודים היו שוכרים מחדש", היא מספרת, "גם בחגים לא קיבלנו משכורת, כך שבפועל, היתי מדי שנה עם יותר מ-3 חודשים בלי הכנסות".
בשנים האחרונות היא מועסקת ברשת אחרת, בה כבר לא מפטרים אותה מדי קיץ והמשכורת שלה עלתה מעט. ובכל זאת, עדיין קשה לומר שתנאי העבודה טובים וי' לא יכולה לפרוש לפנסיה מחשש שלא תצליח להתקיים. "משכורת הבסיס שלי היא כ-3,500 שקל ועליה יש תוספות, שמשתנות לפי המזל", היא מספרת, "כיום אני במינוסים דרך קבע ולא מצליחה לסגור את החודש. איך אני יכולה לפרוש? ממשרד החינוך אני מקבלת רק 52% פנסיה ועם התוספת של ביטוח לאומי - לא אצליח לחיות".
שכר נמוך והעסקה פוגענית
"יש כמה גורמים שקשורים בשוק העבודה המחוללים עוני ומנציחים אותו", טוען וילר מארגון קו לעובד, "ראשית שכר המינימום הנמוך, שלא מאפשר קיום בכבוד וגורם לכך שגם עובדים המועסקים במשרה מלאה - לא מצליחים לגמור את החודש נוכח הוצאות המחיה הגבוהות. זה גם לא מאפשר לשלם על דברים מינימליים וגם לא מאפשר להרחיב את תחומי העיסוק ולרכוש השכלה שתאפשר לצאת מהמעגל.
"גורם נוסף הוא העובדה, שעובדים רבים בישראל נפגעים מהפרות של חוקי העבודה מצד המעסיקים בהיקפים גדולים מאוד, בהן אי הפרשות לקרן פנסיה או הפרשות חלקיות, היעדר תשלום על שעות נוספות, העסקה בהיקפים מעבר למה שמותר בחוק, ניכויים לא חוקיים וכל דבר שאפשר להעלות על הדעת".
וילר מציין גם את ההסדרים הפנסיוניים כגורם להחרפת בעיית העוני בקרב האוכלוסיה המבוגרת. "עובדים רבים בישראל לא מכוסים בביטוח פנסיוני, כלומר אין להם פנסיה והם חיים מקצבה נמוכה של כ-2,000 שקל בחודש מהביטוח הלאומי, שלא מאפשרת להתקיים בכבוד. משום כך, חלקם נאלצים לאחר הפרישה, להיקלט בחזרה בעבודה - בעיקר במקצועות קבלניים בענף השמירה".
בין המקצועות הפגיעים במיוחד, וילר מונה את עובדי השמירה והניקיון, עובדים המספקים שירותים חברתיים כמו מטפלים סוציאלים או עובדים סיעודיים ומועסקים על ידי משרדי ממשלה באמצעות גורמי תיווך כמו עמותות וחברות, וכן עובדי ייצור במפעלים. "מקצועות טיפוליים רבים נעשים על ידי גופים פרטיים עבור המדינה, אבל השכר והיקפי המשרה כה נמוכים עד ששכרם לא מתקרב לשכר המינימום החודשי", אומר וילר.
"יש מקצועות נוספים שנחשבים למכובדים אבל הפכו לזולים יותר בגלל מודלים של העסקה פוגענית, כמו מורים, או שירותי אחיות בבתי הספר - שהופרטו", הוא מוסיף, "גם בהשכלה הגבוהה אפשר למצוא מרצים מן החוץ ומתרגלים ללא תקן, שמקבלים שכר לפי שעה ואינם מועסקים בחודשי הקיץ".
פתרון אפשרי עשוי להיות העלאת שכר המינימום שעומד כיום על 4,300 שקל בחודש למשרה מלאה. כך למשל, הצעת החוק שהגישו שורה של חברי כנסת, קוראת להעלות את שכר המינימום ל-30 שקל לשעה. ההסתדרות מצידה, הכריזה אתמול על סכסוך עבודה כולל במשק סביב הנושא קוראת להעלות את שכר המינימום מ-23.12 שקל לשעה ל-28.4 שקל לשעה - כלומר 5,300 שקל בחודש למשרה מלאה.
בדברים שנשא היום יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן בהתייחסו ליום המאבק בעוני, הוא אמר כי "במדינה שבה שכר המינימום לא מצליח לספק לעובדים קיום בסיסי בכבוד, כל יום צריך להיות יום המאבק בעוני. הדרך היחידה להוציא מאות אלפי משפחות ממעגל הדלות והעוני היא לטפל בפערי ההכנסות ולהעלות את שכר המינימום".
מצד שני, הממונה על ההכנסות באוצר, יואל נווה, הזהיר היום בסקירה שמסר בוועדת הכספים, כי העלאה מידית ודרסטית בשכר המינימום תפגע בשוק התעסוקה בישראל ותחסום צעירים מלהשתלב בו. "היא תגדיל את כל עלויות השכר למעסיקים, מעבר לשכר החודשי, והדבר יפחית את כדאיות העסקתם של עובדים חדשים ולא מיומנים בתנאי התחרות של התעשייה הישראלית", אמר נווה.
לפנייה לכתב/ת 
