תורת הסוד: הרפואה האתיופית היהודית
עולם הולך ונעלם של כמאה צמחי מרפא, מרפאים בני תשעים ומאה - וקהילה סגורה בתהליך מודרניזציה: אחרי שחשף את תעלומת "בושם האפרסמון" וזכה לכינוי "אינדיאנה ג'ונס של הצמחים", פרופ' זוהר עמר חבר לדיקלה דנינו, ויחדיו הם יצאו למסע בעקבות העולם המסתורי של הרפואה האתיופית היהודית
בסוף השבוע צוין חג הסיגד בקהילת יהודי אתיופיה,
אך החג - כמו שלל מנהגים ומסורות של הקהילה - נותר חבוי מן העין הישראלית, ועמו המרפאים, מי שהיו הסמכות המסורתית הרפואית של הקהילה היהודית באתיופיה.
לחקור חברות מסורתיות ששימרו מנהגי ריפוי קדומים, וללמוד דרכם על חומרי המרפא שהיו בשימוש בעת העתיקה ובימי הביניים.
ניו-אייג'ית, זה לא זה. אצלם זה הדבר האמיתי. ביקרנו בלא פחות מחמישים חנויות ברחבי הארץ שמוכרות צמחי מרפא וחומרים שונים לבני הקהילה האתיופית, וחלקן הוקדשו אך ורק לקטורת ולמקטרים".
חלקם נכתבו פסוקים בשפת הקודש העתיקה, הגעז, מתוך ספר התורה האתיופי המכונה 'אורית', לצד שם החולה ואמו" – מסורת מוכרת ברחבי העולם היהודי, שנשמרה ביהדות אתיופיה על אף אלפי שנות הניתוק.
מרפאים כאלה כמעט בכל ריכוז אתיופי, וכולם יודעים עליהם, אבל זה לא מידע שיימסר למי שבא 'מבחוץ'. התחלנו עם חנויות שמוכרות את הצמחים והחומרים האלה, וחלקם הפגינו בהתחלה המון חשדנות, חשבו שאנחנו ממס הכנסה.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הספר "אתיופיה בישראל" (הוצאת "יד בן צבי", 247 עמודים) שחיברו פרופסור זהר עמר ודיקלה דנינו, מציג כמאה מיני צמחים, חלקם אקזוטיים ונדירים, ששימשו את בני הקהילה היהודית לרפוי במשך דורות רבים באתיופיה, וחושף עולם מרתק, ההולך ונעלם עם מותם של אחרוני המרפאים האתיופים.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
פרופסור זהר עמר, מומחה לבוטניקה עתיקה, הספיק לצבור ברקורד המקצועי שלו לא מעט גילויים שהפכו אותו, במידה רבה, "לאינדיאנה ג'ונס" של עולם הצומח העתיק. אחרי שורת תגליות על סממני הקטורת במשכן, ותעלומת "בושם האפרסמון" המפורסם (שישראל של תקופת המשנה והתלמוד הייתה אחד ממקומות הגידול שלו) - בחר הפעם פרופסור עמר יעד חדש ובתולי למחקר: ארסנל הצמחים ושיטות הריפוי העתיקות של הקהילה האתיופית.
"באיטיות יצרנו קשרים ושיתוף פעולה. לא הכול סופר, ולא בכל המידע שותפנו". דיקלה דנינו עם מרפאה(צילום: שרית ליבוביץ')
"חלק מהמחקר עוסק בסממני המרפא ששמשו את אבותינו במקרא, בתלמוד ובהמשך בימי הביניים", הוא מסביר. "במסגרת המחקר ניסינו
צפו
"התחתנת עם אתיופי? כל הכבוד לך"
טל רויטמן-מאיר
הוריה של הדס חששו מנישואיה לרועי נגסה. בת-אל בר יהודה עוד חשה חוסר ביטחון בחברה מעורבת, ועל אף החיבור שנוצר בין המשפחות של רועי ומאירה, הסביבה מתייחסת אליהם כאל זוג חריג: "אישה אחת אמרה לי, אתה יודע שהילדים שלך יהיו כהים. עניתי לה: עכשיו אני שוקל לבטל את העסק"
"הספקנו להכיר את הצמחי מרפא שהיו בשימוש בקהילות מוכרות וותיקות יותר בארץ, כמו תימן או מרוקו, אך בשלב מסויים הרגשנו שחייבים לבדוק מה קורה בקהילה האתיופית. הבנו שאם לא נעשה זאת עכשיו, אנחנו עלולים לאבד את המידע שנצבר. אם ליוצאי תימן לקח 60 שנה לשכוח את מסורות העבר, לקהילה האתיופית זה לוקח חמש-שש שנים. תהליכי השיכחה ו'ההתמערבות' של הקהילה האתיופית, מאוד מואצים".
דיקלה דנינו מהמחלקה ללמודי ארץ ישראל באוניברסיטת "בר אילן", מספרת כי הנשיא יצחק בן צבי היה הראשון שהכיר בקהילה היהודית האתיופית, עוד בשנות החמשים, "הרבה לפני פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, וגלי העלייה שבאו בעקבותיו", כדבריה. "העובדה שהספר יצא מטעם המכון, זה סוג של סגירת מעגל נפלאה".
הקאמבק של הקטורת
אחד הדברים המרתקים שחשפו צמד החוקרים, היה השימוש הנרחב והיומיומי שנעשה בקטורת בקרב בני הקהילה. "במהלך המחקר הבנו שהקהילה האתיופית משמרת עבורנו תרבות מסויימת שאיבדנו, תרבות הריח", אומר פרופ' עמר.
"הידע נעלם איתם, כי לא מכשירים את הדור הבא. מרפאים, כמו גם קייסים, זה נושא רגיש". שוק תרופות אתיופי (צילום: באדיבות דקלה דנינו)
"הסיפור של הקטורת, הוא סיפור של צרכני תרבות שכמעט ונכחדה. אם אנחנו מכירים את הקטורת ככמה מקלות שקונים בחנות
אל תקרא לי לבן:
הרב האשכנזי שהפך לקס אתיופי
ynet
הוא דובר אמהרית שוטפת, משמש כרב הקהילה האתיופית בבת ים, נישא לבת העדה - ואף סובל מהיחס הגזעני של החברה הישראלית. הרב חנניה בלומרט הוא אשכנזי שעלה מארצות הברית, אבל אפילו בני העדה כבר בטוחים שהוא שחור
פרופ' עמר מתאר את הקטורת כחלק מחיי היומיום של בני הקהילה האתיופית. "אתה נכנס ורואה ערימות של קטורת מכל המינים והסוגים, וכשאתה בא לרכוש, המוכר שאול אותך כמה קילו אתה רוצה. הם שימרו את מה שהיה אצל אבותינו. הרי הקטורת לא הייתה רק בבית המקדש, זה היה פק"ל בכל בית יהודי בעת העתיקה.
"במקום מנה אחרונה, היה בעל הבית מבקש מחתה עם גחלים ריחניות שעליהם בושלה הסעודה, על מנת 'לברך על המוגמר'. מכאן מקור הביטוי. גחלים זה 'מוגמר' בערבית ובארמית, והקינוח הוא, למעשה, ברכה על הריח. האלמנט הזה נותר עוצמתי בתרבות המסורתית של יהודי אתיופיה".
"השימור הזה לא מפתיע. אחד מסממני הקטורת המרכזיים ביותר, הלבונה, מקורו באתיופיה, והיא 'יובאה' גם בתקופת המקדש. במסגרת המחקר גילינו לא פחות מ-48 סוגים של לבונה בלבד, חלקם מינים נדירים שצומחים רק באתיופיה".
פסוקי שמירה מה"אוּרית"
הקטורת היא סממן ייחודי אחד משלל גילויים מרתקים שחשף המסע אל השימוש בצמחים ושיטות הריפוי של יהודי אתיופיה. דיקלה דנינו מספרת כי רוב המידע הרפואי הועבר כמסורת התורה, מאב לבן. "לא מצאנו כמעט ספרות רפואית כתובה. היו אמנם כמה ספרים נדירים שראינו, אבל הרוב זה מסורת שנלמדה בעל-פה. יש להם המון שיטות רפואה שמוזכרות במקורות היהודיים ושאינם יהודיים בעת העתיקה. הקזת דם, לדוגמה, היא רק אחת מהן.
"במסגרת המחקר גילינו לא פחות מ-48 סוגים של לבונה בלבד, חלקם מינים נדירים שצומחים רק באתיופיה". פרופ' עמר(צילום: דקלה דנינו)
"כמו שאר הקהילות היהודיות בעולם, גם הם השתמשו בקמעות ולחשים. חלקם נשאו על גופם מקבץ צמחי מרפא להגנה. על
סיפור אהבה בשחור-לבן:
"חיים את הנס"
טלי פרקש
משפחתו של יוסי טורצקי עלתה מבריטניה, והוא נולד במרכז קליטה. משפחתה של רותי עלתה מאתיופיה, והמפגש בין השניים לא היה פשוט - אך האהבה ניצחה את החששות, והפכה לקליפ אישי שמרגש את הרשת. "רצינו לגרום לאנשים לראות את הנס. איך היינו יכולים להיפגש אלמלא מדינת ישראל?"
בהתאם לחוקי הכשרות ההלכתיים, בני הקהילה נמנעו מלעשות שימוש בשיטות ריפוי וחומרים שרווחו בקרב שכניהם הלא יהודים. "על אף שיש שימושים דומים בשיטות אפריקניות מקומיות, כשם שבשאר הקהילות היהודיות היה שימוש מקביל בשיטות מקומיות, ישנם דברים שנותרו מחוץ לתחום".
חלקי בשר חזיר או עור ארנבת המשמשים עד היום את המרפאים המקומיים, נאסרו לשימוש בקהילה היהודית. זו אף סיפקה תחליפים רפואיים "כשרים" משלה. "גם צמח מסויים המשמש לטיפול בטפילי מעיים שנפוצו בקרב האוכלוסייה המקומית הלא-יהודית, עקב אכילת בשר נא, נאסר בשימוש, בגלל הקשר בינו לבין אכילת בשר המנוגד למסורת היהודית ששימרו".
המרפאים: סוד קהילתי
לא קל היה לאסוף את המידע, מעידים פרופ' עמר ודנינו. המחקר דרש נסיעות לאתיופיה וביקור באזוריה השונים, על מנת להכיר מקרוב את הצומח ואת השווקים המקומיים, אבל עיקרו התבצע כאן. אלא שהמגע עם אנשי הקהילה והמרפאים בישראל היה רגיש ומורכב.
"אם ליוצאי תימן לקח 60 שנה לשכוח את מסורות העבר, לקהילה האתיופית זה לוקח חמש-שש שנים. תהליכי השיכחה ו'ההתמערבות' של הקהילה האתיופית, מאוד מואצים"(צילום: באדיבות דקלה דנינו)
"הם קהילה אצילית ומופנמת", מסבירה דנינו. "לא בקלות 'מסגירים' את המרפאים, או את הידע העתיק שלהם, בידיים זרות. יש
המטוס האחרון מאתיופיה:
"סוגרים מעגל"
עמרי אפרים
מאות עולים הגיעו במה שכונה "המטוס האחרון של עולי אתיופיה". סך הכל עלו כ-92 אלף יהודים מאתיופיה, בשלושה עשורים: "סופו של אירוע היסטורי בקנה מידה בינלאומי". במקביל, הפגינו מאות מיוצאי אתיופיה, וקראו להביא את אחיהם שנותרו מאחור: "הממשלה משקרת כשהיא אומרת שהסתיים המבצע"
"לאט-לאט יצרנו תשתית של אמון. הבאנו דוגמאות של צמחים וזרעים מחנויות אחרות. הכנו לוח של צמחי המרפא המוכרים עם שמות הצמחים באמהרית ובעברית, וכך באיטיות יצרנו קשרים ושיתוף פעולה. לא הכול סופר, ולא בכל המידע שותפנו. בעיקרון, הספר הוא רק קצה הקרחון, ואני מניחה שהרבה מאוד נותר עדיין בחוץ".
המידע הרפואי שקיבלו פרופסור עמר ודנינו, הוא לדבריהם "מעין תורת סוד". "יש חשש מהממסד הרפואי בארץ", מניח פרופ' עמר את הקלפים על השולחן, "אז זה גם לא חוקי, וגם הדור הצעיר רוצה נורא להשתלב ולהיות ישראלי, ומפחד מה יגידו אם יילך למרפא מסורתי. הצעיר שמוצאו מאתיופיה נמצא במגננה. הוא רוצה להיות ישראלי. לכן כל הסיפור של המרפאים נשאר כל השנים בצִנעה".
חלקי בשר חזיר או עור ארנבת המשמשים עד היום את המרפאים המקומיים, נאסרו לשימוש בקהילה היהודית. זו אף סיפקה תחליפים רפואיים "כשרים" משלה(צילום: דקלה דנינו)
פרופ' עמר מבהיר כי "יוצאי אתיופיה בישראל יודעים מיהם המרפאים, אבל זה לא יופיע אף פעם בעיתון, או בכל צורה פומבית אחרת. גם לקהילות כמו תימן מרוקו היו מרפאים מסוגים שונים. אנשים היו פונים אליהם, אבל אט-אט זה נעלם. היום כבר מדברים עליהם בלשון עבר".
הידע הולך ונעלם
אחת הבעיה הקשות שבהן נתקלו השניים, היא העובדה שהידע העתיק נותר ברובו אצל המרפאים הקשישים. המומחים שרואיינו לספר הם בני 80, 90 ואחד שחצה את ה-100. שלושה מתוכם, ובהם בכיר המרפאים בישראל אלקה יעקב מהרי, כבר אינם בין החיים.
"הצעיר שמוצאו מאתיופיה נמצא במגננה. הוא רוצה להיות ישראלי. לכן כל הסיפור של המרפאים נשאר כל השנים בצינעה"(צילום: שרית ליבוביץ')
פרופ' עמר: "הידע נעלם איתם, כי לא מכשירים את הדור הבא. מרפאים, כמו גם קייסים, זה נושא רגיש. באתיופיה יש רפואה מודרנית, לא מפותחת אבל קיימת. מי שגר בכפרים הלך ברובו למרפאים המקומיים, שהיו ברמות שונות של ידע והכשרה, וכשהם הגיעו לארץ קרו שני דברים: הרפואה העממית לא מוכרת על ידי החוק, ויצא לה שם מוטעה של מאגיה, בגלל טקסים כמו הקטרת קטורת.
"בסופו של דבר, בספר באנו גם להגיד להם שיש להם משהו טוב ביד. הרבה מאוד מצמחי המרפא בעולם, מגיעים למעבדות שבודקים את הרכב החומרים הפעילים, ומייצרים מהם תרופות 'מערביות"'.
זה מה שיקרה גם פה?
"ההרגשה שלי היא שזה יילך וייעלם, כי הרפואה המערבית לא מוכנה להכיר ולקבל, לפעמים בצדק. הקהילה גם לא עוזרת לזה. אני לא רואה את הדור הצעיר מתגייס ומשמר את זה. הספר הוא במידה רבה סוג של זריקת מוטיבציה. הוא נכתב קודם כל בשביל הקהילה.
"בהקדמה, דקלה ואני יצאנו בקריאה נרגשת לקהילה בארץ לשמר ולהוקיר. אנחנו לא אתיופים. זה היה קצת מוזר שדווקא אנו נעסוק בזה, ולא אנשים שמכירים את השפה והמנהגים ובאים מתוך הקהילה. זה היה אמור להיות במוטיבציה שלהם. עד שהם נפתחו והבינו שלא באים ללעוג או להזיק, אלא דווקא לכבד ולתעד, אבד זמן יקר".
מגוון תרופות אתיופיות
צילום: שחר כהן
סוג של בית מרקחת
צילום: באדיבות דקלה דנינו
זה כתוב באורית
צילום: באדיבות דקלה דנינו
"אתיופיה בישראל", עטיפת הספר
יד בן צבי
מומלצים
