"התיאוריה של הכל": בלי חורים שחורים
השחקן אדי רדמיין מפליא לגלם את סטיבן הוקינג ב"התיאוריה של הכל", דרמה ביוגרפית ראויה על סיפורו מעורר ההשראה של המדען המשותק. הבעיה של הסרט נובעת מהרצון הטבעי להאדיר את חיי האדם עצמו - אבל בלי רגעי השפל והמשברים הקשים שנילוו מן הסתם למאבקו הנוגע ללב
ניצחון רוח האדם, מותר המחשבה על הגוף, אין גבול שאי אפשר לחצות אותו ואני אתגבר - סיסמאות קליטות אלה מסכמות, פחות או יותר, את מטרותיו הדידקטיות של "התיאוריה של הכל" ("The Theory of Everything") הידוע גם כסרט-על-סטיבן-הוקינג.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
צפיתם כבר בסרט הזה. קראו לו "כף רגלי השמאלית", ובשנת 1989 הוא העניק לדניאל דיי לואיס, שגילם את דמותו של הסופר והצייר האירי מוכה שיתוק המוחין, כריסטי בראון, את האוסקר הראשון שלו (מבין שלושה). אין כל מניעה שאדי רדמיין ("השבוע שלי עם מרילין"), שלוכד את קריסתו הגופנית של הוקינג באופן שנדמה מדויק להפליא (הוקינג עצמו שיבח את הופעתו בפוסט שהעלה בפייסבוק ובו כתב "לעיתים חשבתי שזה אני"), לא ייהנה מגורל דומה.
סרטו של ג'יימס מארש (שזכה באוסקר על סרטו הדוקומנטרי "איש על חבל"), המבוסס על ספר זיכרונותיה של ג'יין הוקינג, אשתו-לשעבר של... "נסיעה לאינסוף: חיי עם סטיבן הוקינג", מתמקד כמתבקש בחייו האישיים של הדמות האיקונית של המדע הפופולארי. הוא נפתח בתקופת לימודיו בקיימברידג' בראשית שנות ה-60, ובפגישתו הראשונה עם ג'יין וויילד החיננית (פליסיטי ג'ונס), סטודנטית לשירת ימי הבינייםהמגיעה מבית דתי.
הוקינג הצעיר מרשים את מורו (דיוויד ת'יוליס) וחבריו עם רעיונותיו פורצי הדרך בתחום חקר הזמן והחורים השחורים, אך במקביל לנסיקתו חווה סימנים ראשונים להתדרדרות הפיזית שתבוא בהמשך. כאשר יום אחד הוא מועד בקמפוס ומאבד את הכרתו מתבררת לו חומרת מצבו: הוקינג לוקה במחלת הנוירונים המוטוריים, הידועה יותר כ"מחלת לו גריג" (על שם כוכב הבייסבול שסבל ממנה, ושסיפורו הובא בסרט "גאוות היאנקים" מ-1942 בכיכובו של גרי קופר), ועל פי ההערכות, שמופרכות בדיעבד, נותרו לו שתי שנות חיים בלבד.
בעוד גופו קורס בהדרגה, מוסיף מוחו לתפקד ומייצר הנחות והוכחות מדעיות שמסחררות את הקהילה האקדמית. במקביל עוקב הסרט אחר התמודדותה של ג'יין, שנישאת לו ונשבעת להישאר לצדו ככל שיותיר להם הזמן, עם מצבו. הסרט מתאר אותה כאישה נחושה ובעלת תושייה, אבל לא הרבה יותר מזה, שבשלב כלשהו מוצאת נחמה בחברתו של המנהל המוזיקלי של מקהלת הכנסייה המקומית (צ'ארלי קוקס) המסייע לה בטיפול בסטיבן ובשלושת ילדיהם.
הבנתם נכון, "התיאוריה של הכל" אינו יותר מאשר ביוגרפיה מסורתית של האיש המוכר לרוב העולם בזכות כסא הגלגלים הממונע, הקול הרובוטי והפנים הקפואות, השמוטות. לא היה בכך, כמובן, כל פסול לו רק התוצאה היתה מעוררת עניין. הבעיה היא שלפנינו עוד סרט שעניינו מדען גאון הנאבק במחלתו בסיועה של רעיה תומכת. אף את הסרט הזה ראינו, אלא שאז קראו לו "נפלאות התבונה", וגם ההשוואה הזו ודאי לא תזיק כשמדובר בסיכויי אוסקר.
אגב כך, רדמיין מפליא להיכנס לגופו המשותק של הוקינג - יותר מאשר לדמותו, יש להודות - והסצינות שבהן הוא מנסה לאכול בעזרת אצבעותיו המשותקות, נאבק לעלות במדרגות, או מכריז באמצעות מערכת הקול הממוחשבת "שמי הוא סטיבן הוקינג" מבוצעות באופן משכנע וגורף.
סטיבן הוקינג הצעיר הוא חנון במשקפיים וחיוך אוסטין פאוארס, שמקבל השראה מהתבוננות באש הבוערת באח ומשרבט במהירות משוואות סבוכות על לוח. הסרט אינו מתיימר אמנם לרדת לעומק עבודתו וגילוייו של הוקינג (לשם כך כדאי לצפות בסרטו התיעודי של ארול מוריס על פי "קיצור תולדות הזמן" מ-1991) - אבל המרחק רב מכאן ועד הפיכת דמותו לקלישאה.
הסרט, בהתאם לסיסמת "ניצחון רוח האדם" שהוא נצמד אליה, נמנע כמעט מלתאר רגעי משבר. לא כשהדברים אמורים במחלתו של הוקינג, ולא במהלך עבודתו.
נדמה כאילו הרעיונות המדעיים צצים באורח אקראי, שלא לומר פלאי (עוד קלישאה קולנועית מעצבנת), ושהסתגלותו להתדרדרותו הפיזית היא אגבית.
וכן, היינו רוצים להאמין שגברת הוקינג היתה הרעיה החזקה שמקריבה את שאיפותיה האקדמיות למען בעלה כפי שהיא מתוארת כאן, אבל גם זו אחרי הכל קלישאה. דמותה, מן הסתם בשל החירות היצירתית שנטל לעצמו התסריטאי אנתוני מקרטן, נדמית מורכבת פחות מאשר במציאות. אפילו דעיכת חיי הנישואים של השניים מתוארת בצורה מושלמת מדי.
"התיאוריה של הכל" (המושג מתייחס לאפשרות ההיפותטית לקשור בין כל התופעות הפיזיקליות הידועות) איננו סרט רע כלל ועיקר. אבל הוא ממחיש את הבעייתיות שביצירת סרט על אדם שנתפס כאות ומופת ושסיפור מאבקו משמש כמודל. להבדיל מהאיש בעל ההשראה והמחשבה הרדיקלית שבמרכזו, סרטו של מארש נצמד לנוסחאות מוכרות ולסיפור השגור על הערצת הגאונות.
