"אידה": חשבון נפש פולני כהלכתו
הצילומים בשחור לבן, הפריים הבלתי מאוזן, העיסוק בזהות והאשמה הפולנית המצויה ברבדים שונים של העלילה, הופכים את סרטו של פאבל פאבליקובסקי "אידה", למעניין ומעורר רגש עז
הסרט הפולני "אידה" ("Ida") עוסק ברוחות הרפאים של העבר, בהשמדת יהדות פולין, ובאחריות של הפולנים הקתולים לשואה שהתרחשה על אדמתם. הוא תוקף את השיח הקורבני שהיה נוכח מאוד בתודעה הלאומית הפולנית, ודאי בתקופה הקומוניסטית שבה הסרט מתרחש, ולהבדיל מ"באפילה", סרטה המועמד לאוסקר של אניישקה הולנד מ-2011 שהעלה על נס אותם פולנים שהצילו יהודים במלחמה - "אידה" מבליט דווקא את שיתוף הפעולה עם הנאצים ואת מעורבותם של פולנים במעשה ההשמדה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
סרטו של פאבל פאבליקובסקי, במאי פולני הפועל באנגליה ("קיץ של אהבה"), מתרחש בראשית שנות ה-60. הגיבורה שלו היא אנה (אגתה טרזבוקובסקה), נזירה צעירה העומדת בפני טקס נדירת הנדרים שלה. אך לפני כן, היא נשלחת על ידי אם המנזר לפגוש את קרובת המשפחה היחידה שלה, דודה שעל קיומה מעולם לא ידעה, ואנדה (אגתה קולשה).
ואנדה, לשעבר תובעת במשרד המשפטים, היא עתה אישה מרירה ואלכוהוליסטית. היא זו שמספרת לאנה את האמת על משפחתה וזהותה. אנה היא למעשה אידה לובנשטיין, יהודייה שהוריה ובנה של ואנדה נרצחו על ידי הפולנים במלחמה, והיא עצמה נשלחה למנזר כדי להציל את חייה. עתה יוצאות שתי הנשים למסע בעקבות העבר, לאתר את קבר בני המשפחה שנרצחו.
בתוך כך חושף הסרט את העלמת העין ומסכת השקרים שטוו פולנים סביב גורל היהודים שחיו בקרבם. סצינת השיא של הסרט, המתרחשת בלב יער בו קבורים בני משפחתה של אידה, מעוררת רגש עז ועניין לא רק בשל הגילוי, אלא בעיקר בזכות מה שנאמר בה ועל ידי מי.
ועם זאת, כאשר השתיים אוספות טרמפיסט צעיר, סקסופוניסט בלהקת ג'אז (דויד אוגרודניק), נראה שנוכחותו מייצגת גם רוחות חדשות המנשבות בפולין של התקופה. הקשר שמתפתח בין אנה-אידה ובינו בחלקו האחרון של הסרט מלווה את התלבטויותיה של הנזירה היהודייה בשאלות של אמונה ומידת נכונותה לנדור את נדריה. אלא שדווקא הטיפול בסוגיות אלה, המוכרות מסרטיו של ברגמן ("אורות החורף", למשל), נותר כאן פשטני וחסר פואנטה של ממש.
היבט מעניין נוסף של "אידה" קשור באסתטיקה שלו. הפריים הריבועי (שמזכיר את זה של "מחוץ למים" הבריטי) והצילום בשחור-לבן מתכתבים אמנם עם הקולנוע המזרח אירופי של התקופה, אך יש להם ערך מוסף. הדמויות ממוקמות בתוך הפריים באופן כאילו לא פרופורציונלי, בחלקו התחתון בעיקר, וכך נוצרת תחושה כאילו הן נושאות מטען סימבולי כלשהו על ראשן, יהא זה העבר הרודף אותן, או החסר וההיעדר שמהווים למעשה חלק אינטגרלי מחייהן.
"אידה" הוא גם סרט על נשים המבקשות לחשוף את הסיפור ההיסטורי שהוסווה על ידי גברים המסרבים לדבר או לזכור אותו. העובדה שמדובר בסרט קצר, 80 דקות בלבד אורכו, מחייבת בהכרח תמצות ואינטימיות, והופכת את עיסוקו במגוון הסוגיות שבו למרוכז אך לגמרי לא פשטני. הוא מתייחס לאשמה הרובצת על העם הפולני והנצרות הקתולית כלפי היהודים, ולהתנערות של פולין בתקופה הקומוניסטית מהתבוננות ביקורתית בעברהּ.
מבחינה זו, דווקא דמותה של ואנדה היא המעניינת יותר בסרט, וכאשר היא נזכרת במרירות בימים שבהם כונתה "האדומה" ודאגה להוצאתם להורג של אויבי המדינה, קשה שלא לחוש בחשבון הנפש שעורכת באמצעותה פולין של היום גם עם העבר הקרוב יותר. החיבור הזה, שבין השואה, הקתוליות והקומוניזם יוצר הרהור מרתק על הזהות הלאומית הפולנית שנדמה רלוונטי היום יותר מתמיד.
