"רפסודיה בולגרית": אל תצפו ליותר מדי
השילוב בין התבגרות לשואה הוכיח את עצמו, לא פעם, כחיבור מוצלח, אך במקרה של "רפסודיה בולגרית" נדמה שהרצון הטוב להוציא עלילה מרתקת לא מצליח משום שההתרחשויות אינן עמוקות מספיק והניסיון לרמוז לכך שמדובר בסיפור אמיתי לא מועיל אף הוא - לא מפתיע שהוא לא מועמד לאוסקר
השילוב של סרט התבגרות עם סרט שעוסק בשואה לא חדש. הוא אפילו עבד מצוין בכמה וכמה סרטי עבר, כמו "נערי הסווינג". "רפסודיה בולגרית", המועמד שהציעה בולגריה לאוסקר הזר השנה, מייצר את השילוב הזה, בתוספת של דרמה משפחתית. כמו "גט", הנציג הישראלי, הוא לא נבחר הלאה להמשך התחרות, וגם כאן יש אכזבה ישראלית, כי מדובר בקו-פרודוקציה בהפקה ישראלית, שמתהדרת גם בשני שחקנים שמוכרים לנו מאוד, הפעם כשהם מדברים בולגרית.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
מוני מושונוב מגלם את מואיז, אב משפחה בולגרי יהודי, שממורמר מכך שבתו מאוהבת בבן של חבר עבר איתו יש לו סכסוך ארוך שנים. אלכס אנסקי מגלם את אלברט, חבר קרוב של המשפחה, שעדיין שומר על רגשות חמים לאמו של מואיז, פורטונה (טאטיאנה לולובה).
עיקר הדרמה מתרכזת בילדים שלהם, מוני (כריסטיאן מאקרוב) בנו של מואיז, ושלי (אנג'לה נדיאלקובה), בתו של אלברט. השניים מכירים במהלך חופשה, ומוני - נער מעט מחוסר ביטחון עם כישרון ציור לא מבוטל, מוקסם ומעט מבוהל מהישירות והפלרטוט של שלי. הם נקשרים זה לזו, אבל קשה להחליט אם שלי תופסת את מומו כעניין רומנטי, או כסתם עניין לנערה משועממת.
אי הבהירות שמנסה לתחזק את עיקר העניין בסרט הופכת עמומה עוד יותר כשלתמונה נכנס החבר הכי טוב של מוני, ג'וג'ו (סטפן פופוב), נער עם יותר ביטחון, יותר ניסיון וללא טלאי צהוב. יותר מכך: אביו הוא אחד הבכירים במשרדים העירוניים שנמצאים בקשר ישיר עם הקצינים הנאצים.
החברות בין השניים היא, מצד אחד, נקודה שובת לב בסרט, כי השניים מייצגים לא פעם חברות גברית אמיצה לעילא, ללא הבדלי דת, גזע, עד שהמין נכנס בדרך וקצת מערער אותם. מצד שני, היא מייצרת ציפייה לשיאים וקונפליקטים שלא ממש עונים עליה.
בכלל, הסרט מסתמך יותר מדי על האירוניה המרה שאופפת אותו כדי לשמור את הצופים ערניים. הוא מתרחש ברובו בעיר סופיה שבבולגריה באביב 1943, כשחוקי נירנברג כבר חלים על המדינה והמצב רק הולך להחמיר פי כמה. הוא מעניק לנו תמונות מחיי שגרה, שכוללת לחץ רקע הולך וגובר על אורח החיים מצד אחד, וניסיון להמשיך כאילו הכול בסדר מצד שני. גם למואיז וגם למוני יש חברים נוצרים שדואגים להם ואפילו מזדהים איתם בזמן שהעולם המשתגע הולך וסוגר עליהם. אבל הם לא מצליחים לייצר עלילה מרתקת.
הבמאי איבן ניצ'ב לקח חלק גם בכתיבת התסריט יחד עם יורי דאצ'ב, איבן ניצ'ב, טאטיאנה גרניטובה וז'אן פייר מאגרו. כתוביות הסיום מעלות את ההנחה שמדובר בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי. זה יכול להסביר את ההימנעות מפיתוח של חלק מהחלקים בנרטיב שהיו יכולים להפוך לדרמטיים יותר, או מורכבים יותר, משום שהידיעה שדבר נורא ואיום עומד לקרות, אמינה ובלתי נמנעת כל שתהיה, לא מספיקה כדי להחזיק סרט.
לדוגמה, גם ב"קברט" אנחנו יודעים מה מחכה מעבר לפינה, אך בהווה של הסרט/ מחזמר/ ספר יש די והותר התרחשויות אחרות שהן ייחודיות לו. משולש הנעורים של מוני, שלי וג'וג'ו מתקשה לספק כאלו. ג'וג'ו, מעבר להיותו חבר של מוני וחובב נערות, לא מקבל יותר מדי עומק, ושלי היא ייצוג בעייתי של נשיות מתבגרת. היא קלילה, היא טיזרית, היא חצופה, היא מושכת באף, היא לא החלטית ובאופן כללי משדרת התנהלות מקוממת של גביע לזכייה של פנטזיה גברית.
כמעט כל מה שהיא עושה בסרט נעשה ביחס לאחד משני הנערים, בתגובה אליהם. היא משוויצה בידע שלה לגבי שמות בירות העולם, כדי להרשים. היא מצטטת קטע מסרט, כדי לפלרטט. כל הנוכחות שלה בסרט קיימת כדי לייצר עניין אצל מוני וג'וג'ו, ותו לא.
בגדול השחקנים עושים עבודה טובה ואמינה, גם מושונוב ואנסקי וגם הצעירים שבחבורה, אבל "רפסודיה בולגרית" לא מצליח לרוב להפעים או לרגש כפי שהוא אמור. הוא מצליח לעשות את זה פעמיים בלבד, פעם אחת בצורה מינורית באמצעיתו, כשיהודי סופיה מתבקשים למסור את מכשירי הרדיו שלהם ועושים מעשה קטן של מרד, ופעם נוספת רק בסצנה האחרונה שלו. יש בו המון כוונות טובות, אבל לא מפתיע שהוא לא יתחרה על האוסקר.
