"כמו שאת": דלי-מי-קרח והמון דמעות
המודעות הציבורית למחלת ה-ALS עלתה מדרגה השנה עם קמפיין דלי-מי-הקרח שפשט ברשת, וגם על המסך הקולנוע. הילרי סוואנק מגלמת ב"כמו שאת" את דמותה של פסנתרנית מוכשרת שגוועת עם המחלה בסביבת משפחה, וחברים וגם צופים דומעים. במקרה זה, הרגשנות קודמת לסרט
איך היתה שנת 2014 במחלות קולנועיות? איידס ("מועדון הלקוחות של דאלאס"), גידול במוח ("ארוכה הדרך למטה"), מפרצת במוח ("האיש הכי כועס בברוקלין"), תרדמת ("אם אשאר"), אמנזיה ("לפני השינה") סרטן בלוטת התריס + סרטן עצמות ("אשמת הכוכבים"). גם אם שכחתי סרט או שניים זהו עדיין הספק לא רע. ובכל זאת התמהיל אינו שלם ללא ALS.
כידוע, זו היתה השנה הגדולה של המחלה. הקמפיין הויראלי של דלי-מי-הקרח גייס 115 מליון דולר. אך גם בקולנוע המחלה לא קופחה. במהפך מסעיר עלו בסוף השבוע האחרון של השנה האזרחית שני סרטים שעוסקים במחלות ניווניות - "התיאוריה של הכל" (על האסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג) ו"כמו שאת" (תרגום לא הכי מדויק מהשם המקורי "You're Not You").
הופעתה הקולנועית הזכורה ביותר של ה-ALS היתה בסרטו הסנטימנטלי של סם ווד "גאוות הינקים" (1942). בסרט זה גילם גארי קופר את דמותו של שחקן הבייסבול לו גריג, האדם ששמו הפך לשמה החלופי של המחלה. מאז חלפו 72 שבהם הפוטנציאל של המחלה כמניע עלילתי מרכזי בהפקה הוליוודית לא נוצל. מחוץ להוליווד, יש להזכיר את הסרט הבריטי "הילרי וג'קי" (1998) שעסק במחלתה של הצ'לנית המחוננת ז'קלין די פרה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
ומי מתאימה יותר לגילום של חולה ב-ALS מאשר הילרי סוואנק? שחקנית שמעט מאוד מסרטיה עוררו עניין או זכו להצלחה ניכרת. ובכל זאת, בגיל 40 יש מאחוריה הישג נדיר למדי - שני פרסי אוסקר לשחקנית הטובה ביותר. הראשון ניתן לה על "בנים אינם בוכים" (1999) שבו גילמה את דמותו/ה של טרנסג'נדר שמוכה למוות, השני על תפקידה ב"מליון דולר בייבי" (2004) כמתאגרפת שהופכת למשותקת בכל גופה, עד שהמאמן שלה מסייע לה להתאבד.
גילום דמות של חולת ALS מכיל בתוכו את כל המרכיבים הנדרשים לאוסקר שלישי, אך הפעם אין סיכוי שסוואנק אפילו תהייה מועמדת. לא בגלל שהיא משחקת כל כך רע (היא בסדר גמור), אבל הסרט עצמו הוא לא יותר ממסחטה זולה של רגשות. סרט שגורם לך להרגיש רע בגלל שאינך מרגיש רע, כאילו אנושיותך פגומה אם אינך נכנע למניפולציות שלו.
הסרט, המבוסס על ספרה של מישל ווילדגן (2007), מריח כולו מזיוף. ביום ההולדת ה-35 של קייט (סוואנק) חייה הם מודל של שלמות שנגזר מירחון לייף סטייל. פסנתרנית מחוננת, בשלנית למופת, גופה מתוחזק למשעי. היא מתחילה את הסרט בסצנת סקס-יום הולדת במקלחת המעוצבת שבביתה המעוצב יחד עם בעלה המעוצב לא פחות (ג'וש דוהמל). כוס יין שנשמטת, תו שאינו מנוגן במקום הם רמזים ראשונים לדבר שהשתבש. חברתה, כלבת פרברים מהמעמד הבינוני-גבוה, מתענגת על גילוי פספוס קל באישה המושלמת.
שנה וחצי מאוחר יותר, קייט כבר בתוך שגרת החיים של חולת ALS, כזו היודעת שבכל יום שחולף גופה יעמיק את בגידתו. בעלה אוון ממשיך לטפל בה, אך נדרשת עזרה מקצועית. העזרה הנדרשת לקייט אינה רק גופנית אלא נפשית. היא לא רוצה מישהי שתגרום לה להרגיש כמו חולה אלא כמו אדם חי. כשם שבעלה, למרות שהוא מטפל בה במסירות, שוכח להתייחס אליה כאל אישה.
בק (אמי רוסום), בחירתה של קייט לתפקיד מטפלת, היא האדם האחרון שצריך לעשות עבודה זו. סטודנטית מובטלת, לא אחראית, ללא ניסיון קודם בטיפול בחולים. אפילו בלנדר היא לא יודעת להפעיל מבלי לסגור את המכסה. עד כדי כך. בנוסף יש לה טעם הרסני במיוחד בגברים: מערכת יחסים ששום דבר טוב לא יצא ממנה עם מרצה נשוי, בעודה דוחה בשיטתיות "בחור טוב ורגיש" שמנסה להגיע איתה לדייט השני.
כל מה שאפשר לצפות לו אכן יקרה. שיעורי חיים, שינוי ששתי הדמויות תעבורנה.
ידידות אמיצה בין שתי נשים. רגעים סוחטי דמעות של דאגה הדדית, ותהליך ההידרדרות הבלתי נמנע של המחלה. כל הדמויות מחוץ לקשר הטהור שנוצר מפגינות צורה כזו או אחרת של חוסר הבנה או התחשבות. הכל בשם המניפולציה הרגשית שהקשר הזה אמור להפיק.
בעצם זה לא מדויק. יש שתי דמויות חיוביות זוג שחור (כמובן) שבו הבעל האוהב (ארני האדסון, הזכור ווינסטון זדמור מ"מכסחי השדים") מלווה את מחלתה של אשתו (לורטה דיווין) כמופת של אופטימיות, שמחת חיים והוקרת תודה על השנים היפות, וגם על השנים הקשות שבהן הם למדו להכיר זו את זו טוב יותר. זהו סרט המכוון לקופסת טישו שלמה, ובקושי יוציא מכם משיכת אף בודדת.
