"היפוכונדר מבריק": מקדים תקופה למכה
הבדרן דני בון הוכיח את עצמו כנכס קופתי בבתי הקולנוע בצרפת, אולם סרטו הרביעי כבמאי "היפוכונדר מבריק" מסמן את ירידת הפופולריות שלו. לא שמדובר בקומדיה רעה במיוחד, ולבטח לא וולגרית כמו "ראיון סוף" אותו היא מזכירה לעתים, אולם נדרש היה שכתוב נוסף לתסריט שלא מתחבר טוב
לא ניתן להגזים בהערכת תרומתם של יהודים לקומדיה הקולנועית האמריקאית. בצרפת התמונה קצת שונה, ובכל זאת, הקומדיה הקולנועית בצרפת החלה עם מקס לינדר, ומגיעה עד ימינו אלה עם הקומיקאי היהודי דני בון. בעצם, דני בון הוא מקרה קצת שונה. מי שמוצאו הוא אלג'יראי-קבילי (ומוצאו הדתי קתולי) והתגייר בעקבות נישואיו לאשתו הישראלית יעל. בכל זאת, ליבנו היהודי רחב הוא, ונאמץ אותו לחיקנו. הרי מה יכול להיות יותר יהודי מסרט כמו "היפוכונדר מבריק" ("Supercondriaque") שגיבורו הוא היפוכונדר רכרוכי שנקלע למשחקי זהויות ולומד להפוך למענטש?
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
דני בון הוא גם במאי ו"היפוכונדר מבריק" הוא סרטו הרביעי. הוא זכור כמי שעשה היסטוריה בסרטו השני "ברוכים הבאים לצפון" שהפך לסרט הרווחי (כמעט 200 מליון דולר) והנצפה ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי. סרטו הבא "ברוכים הבאים למכס" (2010) היה סרט בתקציב גדול יותר, והצליח לרבע את עלותו בהכנסותיו.
סרטו הנוכחי הוא ההפקה הגדולה ביותר שבון ביים עד היום (מעל 40 מליון) אבל גם הכנסותיו של הסרט (לאחר שכבר מיצה את הפוטנציאל שלו בצרפת) משתוות לעלות ההפקה. בקיצור, נראה שהקהל הצרפתי ממצה במהירות (או, אם תרצו, יש הוכחה נוספת לאנטישמיות הצרפתית). האמת, לא אנטישמיות ולא "מיצוי". זוהי קומדיה מאוד לא אחידה, לא ממוקדת, כזו שנזקקה לעוד שיכתוב או שניים, ונכונות להיות קצת יותר חריפה ממה שהיא.
נקודת המוצא העלילתית פשוטה מכדי שתוכל להחזיק סרט שלם. רומיין פאבר (אותו מגלם בון בעצמו) הוא מקבץ יוצא דופן של פחדים היגייניים. כהיפוכונדר הוא פחות בעניין של מחלות מדומות (גם אם לא חסר לו מזה), ויותר מתמקד בפחדים היסטריים מפני חיידקים וזיהומים. ההיפוכונדר שלו מוגדר כמצב קיצוני של חוסר גבריות ופחד עמוק מכל אלמנט של מגע.
בקיצור, הוא צריך אישה. כשבזמן מסיבת חג מולד הוא נכנס להתקף חרדה מפני הנשיקה של שעת חצות, הוא לא מהסס לדחוף באגרסיביות נשים וגברים שעומדים בדרכו אל דלת היציאה. כשאינו מצליח להגיע לדלת הוא מתמוטט ומוסע באמבולנס לבית חולים.
התפרעות זו מתרחשת במסיבה שארגן חברו הטוב ורופאו האישי דימיטרי זוונקה (קאד מראד – שותף קבוע בסרטיו של בון). חוסר הגבולות והתנהגותו הלא יציבה של רומיין מציבים את דימיטרי כפסע מהתמוטטות עצבים ומערערים את נישואיו לנורה (ג'ודית אל זיין). יש שתי אופציות - ניתוק מוחלט של הקשר עם רומיין, או מאמץ למצוא לו שידוך שיוכל לשכך את פחדיו. המהלך העלילתי הזה עובר תפנית לאחר שליש מהסרט לעבר כיוון פחות צפוי, ועל פניו פחות מנומק.
דמיטרי זוונקה הוא ממוצא "צ'רקטיסטאני" - כלומר, דיקטטורה מזרח אירופאית/בלקנית פיקטיבית. אחותו אנה זוונקה (אליס פול) מקדישה את זמנה וכספה כדי לטפל בפליטים הנמלטים ממלחמת האזרחים בצ'רקטיסטן. הפליטים, בהקשר ההיפוכונדרי, הם גם "זרים" פחות נקיים. איך כל זה מתחבר? כאשר רומיין מצטרף לדמיטרי בטיפול בפליטים היורדים מספינה, מתרחשת שרשרת של טעויות המובילה להתחלפות הזהות של רומיין בזהותו של אנטון מירוסלב (ז'אן-איב ברטולו), מנהיג המורדים.
אנטון מירוסלב, גבר עשוי ללא חת, מסתובב עם תעודת הזהות של רומיין. רומיין, לעומת זאת, מגלה את אנה, רואה את מבט ההערצה השמור בעיניה לגבר שאותו מזהה, בטעות, כמנהיג המורדים ומחליט להישאר בזהות פיקטיבית זו.
ההיפוכונדר צריך כעת לזייף גם זהות ושימוש בשפה הצ'רקטיסטנית הפיקטיבית (משחק בשפות הוא אלמנט חביב במיוחד על בון, כפי שהיה השימוש בניב הש'טי ב"ברוכים הבאים לצפון"), וגם לזייף גבריות מסוקסת שתצדיק את אהבתה של אנה. זהו הבסיס למעמדים הקומיים בשליש השני של הסרט. כל זה מוביל לחלק השלישי, שבו ההכרעה הקומית-רומנטית תתרחש כסדרה של סצנות אקשן שלא ממש נדבקות על אדמת צ'רקטיסטאן.
המהלך העלילתי הוא, בלשון המעטה, לא אחיד. בהחלט ניתן לחשוד כי בון, לאחר שני להיטים גדולים, יכול לפעול במנותק מכל תכתיב חיצוני.
כלל לא בטוח שהדבר מועיל לסרט. יחד עם זאת זה לא סרט רע. בהחלט יש לו, בהיותו סוג של פארסה, פוטנציאל לשכתוב מחדש (לאור כישלונו של הסרט, סביר מאוד כי שיכתוב זה לעולם לא יעשה).
יש בסרט כמה אלמנטים המזכירים, באופן קצת מפתיע את הקומדיה המדוברת "ראיון סוף", סרטם של איוון גולדברג וסת' רוגן. גבריות מעורערת בנקודת המוצא, אלמנטים של "ברומנס" עם הדים הומו-ארוטיים בין שתי הדמויות המרכזיות (אשתו הפסיכולוגית של דמיטרי מתייחסת לכך במפורש), וייצור מחדש של זהות גברית בטריטוריה זרה. מה שאין ב"היפוכונדר מבריק" הוא מבול של בדיחות החגות סביב פי הטבעת. זו אולי נקודת זכות לסרטו של בון, אבל זה עדיין לא פותר את בעיית המיקוד והאיכות המאוד לא אחידה של הסרט.
