"שקופים": חשיפה כואבת לדרום
נופי הנגב מהווים רקע ליומיום הקשה של הבדואים בסרט "שקופים". שבע שנים אחרי "וסרמיל" המוצלח, מושון סלמונה ממשיך במחויבות שלו לתושבי הדרום שסובלים מהזנחה מתמשכת של הממסד, וגם שלנו הצופים
"שקופים" הוא סרטו השני של מושון סלמונה, שבשנת 2007 עורר התרגשות והתלהבות ביקורתית בזכות עבודתו הקולנועית הראשונה והמרשימה, "וסרמיל". משמח לראות שסלמונה נותר נאמן למחויבות המוסרית, האנושית והחברתית שהכריז עליה לפני שבע שנים, ושהביאה (אותי לפחות) לראות בו גרסה מקומית של הבמאי הבריטי קן לואץ'.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet :
"וסרמיל", שלא זכה בזמנו להצלחה המסחרית שהיה ראוי לה, הביא את סיפורם של שלושה נערים - בהם אתיופי ורוסי - המתגוררים בבאר שבע, וחברים בקבוצת כדורגל מקומית (שמו של הסרט מתייחס לאצטדיון העירוני המיתולוגי). "שקופים" מתרחש אף הוא בדרום, וגיבוריו גם הפעם הם צעירים אבודים - אלא שעניינו בבני הפזורה הבדואית.
מה שהפך את "וסרמיל" ליצירה נפלאה ניכר גם כאן. הכוונה היא לתיאור האותנטי של הסביבה בה מתרחש הסרט, והעיסוק החף מכל שמץ של דידקטיות בפריפריאליות ושוליות. במילים אחרות, "שקופים" (והשם מבחינה זו יכול לתעתע) אינו מתייחס באופן דידקטי לאחריות החברה והרשויות בישראל להזנחה והמצוקה בה חיה האוכלוסייה הבדואית בכפרים הבלתי מוכרים.
"שקופים" הוא גם לא עוד אחד מאותם "סרטי בעיה" סכמתיים, שהקולנוע הישראלי אינו מצליח להימנע מהם בבואו לעסוק בנושאים חברתיים. זה לא שהסרט מתעלם מהדלות או מסיט מבטו מהעוול הממסדי כלפי הבדואים. אבל סלמונה נמנע בתבונה מעמדת המטיף בשער, והצפייה בסרט אינה מלווה על כן בהיאנחויות צדקניות מהסוג החביב על במאים רבים.
גיבור הסרט הוא ראיד (מחמוד שלבי, "כלת הים"), צעיר בדואי המשתחרר מהצבא ושב אל הכפר בו חיים בני משפחתו, אי שם דרומית לבאר שבע. עובדת שירותו כגשש בצה"ל אינה עומדת לזכותו ולזכות משפחתו כאשר מאוחר יותר יבואו נציגי הרשויות ובידם צו הריסה למבנה הלא חוקי בו הם מתגוררים. חלומו של ראיד הוא להקים מזנון דרכים בדואי באוטובוס ישן התקוע על אם הדרך, ובמקביל להציל את הצאן המשפחתי שאביו מכר.
העניינים מסתבכים, בין היתר בגין הקשר של ראיד עם בן דודו, סלימן (אדם אל-הוזייל), המכור להימורים ומסובך עם אנשי העולם התחתון המקומי. בנוסף, ראיד מתאהב בחברתו היהודייה של סלימן, נופר (בת חן סבג), תלמידת תיכון המוכנה לספוג את יחסו המשפיל של בן זוגה. עיסוקו, אגב כך, של "שקופים" בחייהם החברתיים המשותפים של בדואים ויהודים הוא אחד מהיבטיו המקוריים והיפים של הסרט, ולזכותו של סלמונה ייאמר שהעלילה אינה מתנהלת כעוד סיפור אהבה בלתי אפשרי, הפעם על רקע נופי הנגב.
סרטו של סלמונה - יליד באר שבע ששהה עשר שנים בלונדון, שם עסק בעיקר בעשייה דוקומנטרית - אינו לוקה במנייריזם של קולנוע מינימליסטי מאופק ושתקני (זה מה שהיה בעוכריי "שרקייה" של עמי ליבנה שעסק אף הוא בבני הפזורה). הממד המלודרמטי שנבנה באמצעות הקשר הרומנטי בין ראיד ונופר לא משתלט על הסרט, ולמעשה מצביע על חיבור בין דמויות שמיקומן הפריפריאלי הוא שהופך אותן לשקופות מבחינה חברתית (חבל, אגב כך, שדמותה של נופר אינה זוכה פה לייצוג ועיצוב מעמיקים ומורכבים יותר).
"שקופים" הוא סרט על צעירים מדרום הארץ שכמו נידונו לחיים של מבוי סתום - האם אך מקרה הוא, שהסרט לא מצא אקרן בטריטוריה שבה הוא מתרחש - וכמו בעבודתו הקודמת של סלמונה, ניכרת בו מידה רבה של אותנטיות ומחויבות מוסרית בעיסוקו באנשים נטולי ייעוד ותקווה.
אם הסרט מאכזב קלות ביחס ל"וסרמיל", הרי זה רק משום שלא מתלווה אליו אותה תחושה נפלאה של גילוי, ושגיבוריו מעניינים ומרגשים פחות משלושת שחקניו הצעירים של הסרט ההוא. עדיין, חבל אם הקהל יתעלם מהסרט כפי שהתעלמה ממנו האקדמיה הישראלית לקולנוע, שלא מצאה לנכון להעניק לו מועמדות בשום קטגוריה שהיא והותירה אותו ואת יוצריו בחזקת, ובכן, שקופים.
