קרנות, גמ"חים ועמותות: האברכים במצוקה, ואיפה המדינה?
אומללות ומצוקה מדרדרות משפחות של אברכים להלוואות שלא יוכלו להחזיר, ולמעגל עוני אינסופי. גם מי שרוצים לצאת מהכולל ולהתפרנס, מגלים בדרך הקשה ששערי השוק נעולים בפניהם. הדרך להפוך אותם לחלק משוק העבודה עוד ארוכה ודורשת טיפול שורש, רק שאת הכפפה הזו אין מי שירים
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
התיאור הכמעט-אובססיבי של אשת האברך המחשבת את הקילוואטים שדורש הקומקום, מצטרף ללא מעט סיפורים המסתובבים בעיר - כמו גם בריכוזים חרדיים נוספים - על משפחות שמתקשות בקניית הצרכים הבסיסיים ביותר: לחם, חלב, גבינה, בשר באמצע השבוע. לא נדיר למצוא אברכים המחפשים ביום שישי עזרה ברכישת חלות לשבת ("תוכל להלוות לי בבקשה 50 שקלים?") כמה כבר עולה חלה?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
מאיר, אברך נוסף, מספר לי: "אצלנו, בכל ראש חודש, מקבלים הילדים שקית שוקו ופרוסת גבינה צהובה בסנדוויץ', לכבוד ראש חודש". במילים אחרות, פרוסת גבינה צהובה ושקית שוקו (2.70 ש"ח לצרכן) הן, עבור ילדיו, מעדן נכסף.
חובות אבודים
אלה ואחרים מייצרים את הנרטיב הנוכחי של החברה החרדית: אומללות, עוני קשה, ומצוקה חסרת תקדים. שוק ההלוואות פורח ברחוב החרדי,
ובעלי הקרנות (הגמ"חים) מפצירים באברכים להפקיד את ממונם ואת כספי חסכונותיהם בקופת הגמ"ח, כדי לאפשר לפונים הרבים לקבל הלוואה של אלפי שקלים ללא ריבית. לא מעט אברכים נענים לקריאה, חלקם מתוך מטרה מחושבת כי בבוא היום ייהנו גם הם מחסדיו של הגמ"ח.
אחוז עצום של אברכים בציבור הזה נמצאים בסטטוס של לווה מאחד הגמ"חים המקומיים. באופן כמעט סימולטני יודעים בעלי הגמ"חים לספר על אין סוף "חובות אבודים" של אברכים שפשוט לא החזירו את הכסף. הסיבה: אין להם, ולגמ"ח אין מהיכן לגבות.
בשיחות בית הכנסת מדברים על זה. לאחרונה נקלעתי לדיון מרתק, האם מוטלת עלינו חובה מוסרית "להלוות" לאותם אומללים, גם כאשר ברור לנו שאת כספנו לא נראה שוב.
אברך? לך תהיה סדרן בסופר
איך הגיעה החברה החרדית למצב העגום הזה? כיצד אירע שקבוצה שלימה לא מצליח לפרנס את עצמה באופן ראוי, והיא נאלצת להישען על פעילותם המבורכת של עמותות החסד המציפות את המגזר? התשובה טמונה
בגורמים פנימיים, אך גם בגורמים חיצוניים.
החברה החרדית דוגלת, כידוע, בהכוונת הגברים ללימוד תורה כדרך חיים, כתוכן הלימודים הלגיטימי היחיד לגברים החרדים. כך כבר עשרות שנים, וכיום אנו ניצבים לפני הדור השני של צעירים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, שרוצים לצאת מה"כולל" ולהתפרנס. אלא שהם מגלים בדרך הקשה ששערי השוק נעולים: אין להם מקצוע, על לימודי ליבה או תעודת בגרות הם קראו רק ב"יתד נאמן", שלא לדבר על תואר אקדמי הנחשב עדיין ל"טאבו" בקרב חלקים ניכרים ברחוב החרדי.
מה יעשה הצעיר שמוכרח לפרנס את אשתו וששת ילדיו? ניקיון חדרי מדרגות ועבודה כסדרן במרכול הן אופציות לגיטימיות, וגם כתיבת ספרי תורה ומזוזות נחשבים למקצועות מבוקשים, אלא שחברה המסתמכת על עבודות מן הסוג הזה, שלא לדבר על אופי המסחר המנוגד לחוק ("בשחור") לא מסוגלת לדאוג לענייה. החברה ניצבת בפני מלחמת קיום יומיומית. לעניים כבר תדאג המדינה.
כשהמדינה הפסיקה לדאוג לאברכיה
אלא שגם המדינה מתחילה להתנער מהתפקיד, וסיומה של קצבת הבטחת ההכנסה לאברכים, מוסיפה לרשימת הנתמכים עוד כעשרת-אלפים משפחות עניות שיקבלו פחות כאלף ש"ח בחודש, למשכורתן העלובה ממילא. הבחירות הקרבות יעסקו שוב בסוגיית הלאום, בתלמידי הישיבות ובחוק הגיוס, כשבסיומן ידאגו החרדים להשתלב בקואליציה תמורת שורת הבטחות מעוררות אנטגוניזם ברחוב החילוני, שיניעו שוב תהליך של פוליטיקה מדירת חרדים כעבור שנים ספורות.
אפשר להניח כבר כעת כי פיתרון מערכתי שיחלץ את החרדים ממעגל האומללות, לא יעמוד על הפרק. המגזר עושה את
צעדיו הראשונים, המהוססים, בציוויליזציה הכלכלית-חברתית החדשה לו. האקדמיה קולטת את הסטודנטים החרדים בטפטופים, וההגמוניה ברחוב החרדי שייכת עדיין לנושאי התפיסה המסורתית של "רק תורה" ללא ליבה.
הדרך להפוך את החרדים לחלק אינטגרלי משוק העבודה עוד ארוכה ודורשת טיפול שורשי. רק שעל הסוגיה הזו, איש אינו מתדיין. איפה המפלגה שתעסוק בשאלת הליבה הזו? בתוך בליל הקולות, המלחמות הפנים-חרדיות והקרבות עם "יש עתיד", לא קמה התנועה שתדאג לכך שהקונספציה החרדית תשתנה; שהתפיסה השוללת את לימודי הליבה מכל וכל תתמתן – וכל זאת כדי שתיאורים כמו אלה של האברך מראשית הכתבה, לא יישמעו עוד.
