תקפיאו את הקרואסון: יהודי צרפת אפילו לא בדרך
"כשאני בארץ, אני מרגיש צרפתי. כשאני חוזר לפריז, אני מרגיש יהודי ישראלי", אומר אבא שלי, החזן הראשי של ביהכנ"ס הגדול בפריז. ואולי זו הטרגדיה של יהודי צרפת. הם חיים בגלות במובן העמוק ביותר של המילה. רק כשהם מתים, הם חוזרים הביתה, למקום שבו רצו באמת לחיות
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כזו היא המציאות עבור הישראלי שחי בארץ, ואביו בצרפת: קומפלקס של תחושות, רגשות, וסיטואציות סותרות החיות בכפיפה אחת: "אני חי במדינה עם תקשורת אנטי-ישראלית מובהקת, שרק כמה ימים קודם לכן, תמכה במדינה פלסטינית באו"ם, ושמאפשרת לאנטישמים להתבטא ברחובות מבלי שיפריעו להם", אמר לי אבא. "אני לא מצליח להבין בכלל למה מחאו כפיים לנשיא צרפת בבית הכנסת".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- הכירו את האיש שיודע עליכם הכל
- לראשונה: בנות שירות כ"סמי פרקליטות"
- ארה"ב: "מדעי השנאה" משגשגים בקמפוסים
אז למה אתה לא עוזב הכל ועולה לישראל, ל"ארץ חמדת אבות", כמו שהכריז ראש הממשלה? אני שואל את השאלה ששואלים רבבות ישראלים את קרוביהם שבפריז בימים אלה.
"כי לא יהיה לי מה לתת לילדים שלי לאכול", הוא עונה לי ברצינות. "החיים בארץ מאוד יקרים, ואני לא מסוגל להחזיק מעמד כלכלית. אני פשוט לא אצליח להתפרנס בארץ הקשה הזאת".
מי אתה, אבא? ומי חבריך?
אבא שלי מסתובב ברחוב עם כובע, לעולם לא עם כיפה, כי "אשתי לא מרשה לי לסכן את עצמי, ולגרות את המוסלמים", כפי שהוא נוהג להסביר, אבל ביום שישי האחרון מיד לאחר הפיגוע, וביום ראשון שלאחריו - הוא עלה למטרו חבוש בכיפה גדולה, להפגין: "אני יהודי, ואני לא מפחד". שלושת הימים הללו חלפו, והיום הוא כבר שב לברט הצרפתי המסורתי, כמו אלפי היהודים הצרפתים שמוציאים את הכיפה בעיקר בבית הכנסת.
בנגוד לפרסומים הרבים, בית הכנסת הגדול לא נסגר בשבת. המשטרה דווקא ביקשה לסגור אותו, אך נשיא הקהילה וראשיה
אלא שזו בדיוק השאלה, אבא יקר. ומה אתה? ומי חבריך? אתם צרפתים-יהודים או יהודים-צרפתים? ומה קודם למה? אבא טוען בעצב כי אלמלא הטבח במערכת "שרלי הבדו" שקדם לפיגוע ב"היפר כשר", איש לא היה מתייחס לרצח היהודים, חוץ מ"כמה הומניסטים", כהגדרתו, אבל הוא לא משיב לי על שאלותיי באופן ישיר.
הוא אפילו לא מבחין בכך. אז אני מנסה להפנות את אותה השאלה לאחי שנישא זה עתה ומתגורר בפריז, וגם הוא מספר על האהבה לארץ, על החיבור שלו למה שמתחולל בגבולות ארץ הקודש, אך כשהשיח מגיע לדיבורים על עלייה - הוא מסרב לשמוע כל הצעה.
עולים לארץ רק כשמאוחר מדי
רגע לפי שאתם מתחילים לבנות שכונות ליהודי צרפת, זכרו את אבא שלי ואחי. יהודי צרפת חיים בנוחות כלכלית. לבם נחמץ
על כל ידיעת איוב המגיעה מישראל. את הנרצחים שלהם הם מחזירים הביתה, לארץ הקודש, אך לאחר מכן עולים בחזרה על המטוס לפריז.
יש כ-700 מוסדות יהודיים בפריז לבדה, והקונסטיטואר – הגוף העליון של יהודי צרפת – מפעיל מערך עצום של שירותי קהילה. אבל כשנתניהו נכנס לבית הכנסת, יוצא הקהל מגדרו וצורח "עם ישראל חי". "כשאני בארץ, אני מרגיש צרפתי. כשאני חוזר לפריז, אני מרגיש יהודי ישראלי", אומר לי אבא, ואולי זו הטרגדיה של יהודי צרפת.
הם יהודים שחיים בגלות במובן העמוק ביותר של המילה, אבל כשהם מתים, הם חוזרים הביתה, למקום שבו רצו באמת לחיות. אני מקווה שאת אבא אראה בארץ הרבה לפני שזה יקרה.
