הבייביסיטר של אלוהים
ההיסטוריה היהודית רצופה בכשלונות ורדיפות. חז"ל הכירו את שתיקת האלוהות נוכח הסבל היהודי, והם לא אהבו לשקר לעצמם ולקהילתם, או לעגל פינות. לכן כואב לראות כיצד הפכה היהדות המסורתית מיהדות אמיצה, שלא מכזבת באלוהים - ליהדות המגוננת עליו ומקיפה אותו במלחכי פינכה שקרנים
היכן היה אלוהים
יהודיות ויהודים הפוקדים בשבת "בשלח" את בית הכנסת (בירושלים, בניו-יורק, ביבנה, בפולין או בפומבדיתא) ושומעים על הניסים הגדולים שעשה אלוהים לבני ישראל בזמן יציאת מצרים, מהרהרים בוודאי בכאב בפער שבין תפקידו של אלוהי ישראל בימי גאולת מצרים - לתפקידו בימי הגלות הארוכים.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"ימינך ה' נאדרי בכוח, ימינך ה' תרעץ אויב... מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקודש... תיפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך יידמו כאבן" (שמות ט"ו). נפעמים מעוצמת ההצלה, מהללים משה, מרים ובני ישראל את אלוהים, ויושבי בתי הכנסת שואלים את עצמם להיכן נעלם "עושה הפלא" בזמן גלויות בית ראשון, בזמן המרד הגדול, מרד בר-כוכבא, בימי האינקוויזיציה או בשואה.
כן, הם בוודאי מכירים את הטענה ולפיה "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אבל הם גם יודעים שאין בעולם חטא שיצדיק את הזוועות החרוטות במגילת איכה, ואת אלו החרוטות על זרועות סבינו וסבתותינו.
לא קל להאמין באלוהי ישראל
אלוהי ישראל מטיל משא כבד על כתפי מאמיניו. המונותאיזם היהודי מניח שתי הנחות ההופכות את תמונת ההיסטוריה למורכבת: הראשונה היא שאלוהים שולט על כל המתרחש בעולם. השנייה היא שאלוהים מנהיג את העולם בצדק. מצוידים בשתי הנחות אלו, נדרשים היהודים להסביר את ההיסטוריה של עמם שיש בה לא מעט כשלונות צבאיים, חיי גלות, עוני ורדיפות. ועכשיו עלינו לבחור: או שהאמונות היהודיות בטעות יסודן, או שהיהודים הם אנשים מאוד-מאוד רעים, ואלוהיהם מאוד-מאוד קפדן.
קינה על גבורת האל
הם הכירו (וחלקם אף חוו על בשרם) את שתיקת האלוהות נוכח הסבל היהודי. הם לא אהבו לשקר לעצמם ולקהילתם או לעגל פינות, בעיקר לא בסוגיות דתיות. לא פעם הגיבו חז"ל בהתרסה נוכח חולשתו של אלוהי היהודים. בדרשה אמיצה במיוחד, המתייחסת לפסוק משירת הים, מתריסים החכמים ומצביעים דווקא על חולשתו של אלוהי ישראל (מכילתא דר"י בשלח, ח):
"'מי כמוכה באלים ה' מי כמוך באלמים. מי כמוך שומע עלבון בניך ושותק". המילה "אלים" כתובה בפסוק בלי האות י', ועל כן ניתן לקוראה גם כ"אֵלם". נדמה שאין התרסה גדולה מזו נגד האל המקראי "הגדול, הגיבור והנורא". שירת ההלל של קריעת ים סוף הופכת לקינה על גבורתו של אלוהי ישראל האילם. כשהאל הנאדר הופך לנעדר - אלוהי האלים הופך לאל אילם, שאין בכוחו להגן על בניו אפילו במילים.
אלוהים לא זקוק לשומרי ראש
טקסט תלמודי מתריס ומרגש נוסף עוסק בתארי הכבוד של אלוהים. משה רבנו, האיש שזכה לקשר יומיומי ולאינסוף ניסים אלוהיים, מכנה את אלוהים באופן לא מפתיע (דברים, י'): "האל הגדול, הגיבור והנורא". אלא שזו לא הייתה החוויה היהודית הטיפוסית (בבלי יומא סט ע"ב): "משה אמר 'האל הגדול הגיבור והנורא', בא ירמיה ואמר: נוכרים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'. בא דניאל, אמר: נוכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גיבור'... וכיצד עשו החכמים כך ועקרו תקנה שתיקן משה?! אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעים בהקדוש ברוך-הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".
"אבא אני רוצה לעמוד מולך, להאמין שאתה אבא טוב" (אביתר בנאי)
איך העזו ירמיהו ודניאל להסיר תארים מתארי הכבוד האלוהיים שקבע משה? הם העזו לשנות מדברי משה, כיוון שהם לא
העזו לשנות מהאמת שראו עינייהם. דניאל וירמיהו, אומר התלמוד, ידעו שאין חפץ לאלוהים במחמאות כוזבות. אלוהים חייב להיות חזק מספיק כדי לשאת את כעסנו נוכח חולשתו. לפחות את זה הוא חייב לנו, אומרים החכמים, ובוחרים שלא לכזב בו.
כואב על כן לראות כיצד הפכה היהדות המסורתית מיהדות אמיצה, שלא מכזבת באלוהים ובמציאות, ליהדות המגוננת על אלוהיה ומקיפה אותו במלחכי פינכה שקרנים.
קשה להאמין באלוהי ישראל, קשה להאמין שהוא "אבא טוב", אבל גם קשה לחיות בלעדיו. המעט שנותר למאמיניו הוא לכעוס ולכאוב את השרירותיות שבה הוא מנהל את עולמו. לעקור מהתרבות היהודית את ההתרסה, משמע לעקור ממנה את היכולת לתווך ביושר בין האמונה למציאות.
שרות כל הדרך אל הבימה
בלב בית הכנסת יעמדו השבת שתי מנהיגות, ושתיהן יובילו את הקהילה בשירת הלל: מרים שתשיר ותרקוד עם הנשים את שירת הים, ודבורה הנביאה והמצביאה שתפטיר בשירת ניצחון. לזכרן הברוך של מנהיגות אלו, מן הראוי שהשבת בכל בתי הכנסת, נשים ורק נשים תשוררנה ותהיינה חזניות.
ואגב שירת נשים – צפיתי השבוע בסרטון בחירות המיתולוגי של מפלגת העבר של הציונות הדתית, המפד"ל: "בלי אבל, בלי אבל בוא הביתה למפד"ל..." מדהים לראות כיצד מקפידים בסרטון על שוויון מגדרי ומצולמות בו נשים בכל הגילאים, כשהן שרות ורוקדות. הסתכלתי בסרטון והלב נצבט – תראו מה קרה למעמד האישה בציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות.
לא מבקשות רשות
בשבועות האחרונים התבשרנו על פסק הלכה חדש של רבני "בית הלל", ולפיו "נשים חכמות יכולות לפסוק הלכה בכל תחום".
מצד אחד, שמחתי על פסק ההלכה התקדימי, הקורא ליהדות ההלכתית ליישר קו עם המציאות. מצד שני, נחמץ לבי נוכח המחשבה שהפטריארכיה תופסת את עצמה כמי שביכולתה לגזול מהנשים זכויות יסוד, ואחר כך להשיב את הגזלה במחווה אבירית כאילו הם מעניקים מתנה.
מי שמכם להעניק לנשים אורתודוכסיות כוח לפסוק הלכה? בדיוק כפי שנשותיכם לא מתכנסות, דנות ומחליטות שמותר לכם לפסוק הלכה, התכבדו גם אתם וסורו מדרכן הלמדנית (אולי במקום פסק, תבקשו מנשותיכם סליחה ומחילה על שנות השיעבוד והאפלייה הארוכות).
היה עליכם לומר בפה מלא שאין מקום ואין זכות לפסוק הלכה בעניין זה, שהרי זה פשט פשוט וזכות יסוד שאותה אין צורך להתיר בלימוד מפולפל. נשים אורתודוכסיות עוסקות כבר זמן רב בפסיקת הלכה. הן לא ביקשו את רשותכם, ונדמה לי שגם לא ציפו לה. ועכשיו, אחרי שהדבר כבר קרה, אתם מעמידים פנים שהכוח להחליט בידיכם?!
כן מבקשות סליחה
סמכות ואחריות ירדו לעולם כשהן כרוכות זו בזו, וברגע שאנו, הנשים, צוברות כוח ומגיעות לעמדות החלטה והנהגה,
אנו נדרשות גם לקחת אחריות. מרים ודבורה הגיעו לעמדות הנהגה, ותוכן השירים שהן שרו מצער אותי מאוד. שתיהן שרו שיר הלל על מות אויבים. שתיהן מלמדות אותנו שהנהגה נשית איננה שונה במהותה מהנהגה גברית, ושתיהן נדרשות להתמודד עם אותם אתגרים מוסריים.
אנחנו, הנשים, לא מוסריות יותר מהגברים, אלא שאנו לרוב חונכנו לדכא את יצרינו, והיו לנו פחות הזמנויות לחטוא. המבחן המוסרי מגיע עם הכוח, ועמו מגיעה גם הדרישה ללמוד להודות בטעויות ולבקש סליחה.
מצטערת בנט, אח שלי, מנהיג צריך לדעת להתנצל, וצריך ללמד את עמו להתנצל. מרים ודבורה השיגו הישג נשי אדיר, אבל השירה שהן בחרו לשיר מצערת, ויש סיבה להתחרט עליה, ואם עדיין היה ממי – גם לבקש סליחה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
השבוע התקיים בבית המדרש דיון ער על קביעות מול השתנות בהלכה. חיים י-ם (טוקבק 31) כתב: "הצגת ההלכה כ'הולכת' בלי שום עוגן ואמת. כי שני אלה הם בעצם היפוך העמדה שחז"ל מצהירים עליה (הם מייחסים את ההלכה לתורה שבכתב, וטוענים שהיא לא משתנה עם כל גחמה שלנו, אלא רק בתהליכים הלכתיים מסוימים), ולכן העמדה שלך, רוחמה, בעצם עוקרת את ההלכה מבסיסה. היא אכן 'הולכת', אבל יותר לאט משאת מתארת כאן".
חיים יקר, אפשר להתווכח על קצב ההשתנות של ההלכה, ולמעשה כל דוגמה שנביא תציע קצב אחר, אבל הצגת ההלכה כ"הולכת" איננה הפוכה לעמדת חז"ל, אלא הולמת רבות מהקביעות התלמודיות. מעטות הדוגמאות שבהן חז"ל טוענים למקורה של התורה שבעל-פה בתורה שבכתב (מסכת אבות היא אחת הדוגמאות היחידות לטענה זו), ורבות הדוגמאות ההפוכות.
נדמה לי שיורם ברט, בטוקבק שאחריך, השיב לטענתך, ואביא חלקים מתשובתו הבהירה: "ישנה הסוגיה שבה מביא רבי אליעזר... הוכחות ניסיות ממש לעמדתו. עץ החרוב יוכיח, קפץ עץ החרוב 100 אמה... חכמים לא התרגשו ופסקו... הפוך מעמדתו המגובה בניסים. ומוסיף הכתוב ומספר שיצאה בת קול ואמרה 'נצחוני בני, נצחוני בני'. מה עוד צריך בשביל להבין שההכרעה היא בידינו על פי עקרונות היהדות. העקרונות נשארו בעינם. את הפרשנות חובה לשנות בהתאם לצרכי האדם במציאות המשתנה. כשזה לא נעשה, מאבדים היהודים את המצפן שלהם. אותו אחד שנקרא 'יהדות'... פשוט לבכות".
יורם יקר, אני מסכימה עם רוב דבריך, אלא שאני לא בטוחה שיש אפילו "עקרונות קבועים" בתרבות היהודית. אני עוד מחפשת אותם.
שבת שלום.
