געגועים מקטמנדו: איפה את, מנג'ו שלי?

"כשהיא תראה לך את הצלקות ותספר לך את הסיפור שלה, תעמידי פנים שלא ידעת כלום", היא מבקשת. "הבת שלי היא כמו פאזל. היא תגלה לך את עצמה בחתיכות-חתיכות". לאמא של מנג'ו יש את העיניים הכי כהות שראיתי אי-פעם. הפנים שלה מחורצות בקמטים. מפה של אתגרים ומסעות משורטטת לה על הלחיים. היא צנומה וכפופה, אבל הכוח שיוצא ממנה כשהיא לוקחת לי את היד, מצליח להפתיע אותי

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

מסתבר שכבר שעתיים שהיא מסתובבת סביב בית חב"ד, מבקשת לדבר איתי. אנו פוסעות יחד בשביל המוביל אל הבית. היא מגיעה לי עד לכתפיים, אבל כשהיא הולכת לצידי אני חשה איך היא חורכת אותי במבטה. צד ימין שלי עולה בלהבות.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• ה"מחבלים" נגד "השונאים": 30 עצורים בישיבת הדגל הליטאית
• משחק השבת: למה אתם מפלים את הדתיים?/ שלומי פרץ
• שומר כשרות שאוכל בשר? אין דבר כזה/ אסא קיסר
  

רק אחר כך אני מבינה שהיא עוקבת אחרינו כבר הרבה זמן

עומדת בכניסה לבית חב"ד ומתבוננת. מסתכלת על האנשים הנכנסים ויוצאים את השער. עוקבת אחר המשפחה שלנו. העיניים השחורות שלה מחפשות מקום בו לא ינצלו עוד את הילדה שלה.

"תקראי לי מנג'ו בוייני", היא מבקשת אותי. "אחות קטנה". "אני אקרא לך חני דידי, כי את כמו אחות גדולה בשבילי. אף פעם לא הייתה לי כזאת". חני ומנג'ו

אנחנו הולכות יחד לבית חב"ד, מזמינות ארוחה חמה במסעדת "גלאטמנדו" ולוגמות תה ירוק עם נענע שקטפנו מהגינה הירוקה של בית חב"ד. היא לוטפת את תלתלי הזהב של ילדתי, ואני מציעה לה הצעת עבודה: במקום להסתובב ברחובות ולחפש אחר לקוחות, היא תגיע בבוקר לבית חב"ד, תאכל ארוחה מזינה, ותעזור לי לשמח את הבנות שמגיעות אלינו כשהן עייפות ממסע הדרכים, והכתפיים שלהן תפוסות מהתרמילים הכבדים ומהטיפוס בהרים. היא תקשט להן את הידיים, תקלע צמות בשיערן ותשחרר את גבן התפוס. אנחנו מצידנו נקצה לה חדר לכך. את הכסף היא תיקח לעצמה, כמובן. זה זמן רב שחיפשתי מישהי כמוה.

דמעה סוררת זולגת לה מהעין. היא מושכת בכתפיה וצולעת אל שער היציאה. כשאני יוצאת אליה היא איננה. הלכה לי לאיבוד. אני מביטה לכל עבר, ואז לוכדות אותי עיני הפחם של האמא, לופתות אותי מתוך חנות השטיחים שממול. שורפות אותי במבטן.

אני נכנסת לבית חב"ד. למחרת בבוקר היא שם. תרמיל מרוט אפור מונח על השולחן. "כאן נמצאים הדברים שאיתם אני עובדת", היא מסבירה לי כאילו לא ברחה אתמול. "תרשי לי לקטוף קצת נענע?" היא מתכופפת אל השיח, ואז אני רואה את הצלקות; להבות אדומות שכילו את גבה עד היסוד. העורף שלה שחור לגמרי, הרגליים פחמים דקיקים. צמרמורת משתקת לי את הגוף.

המטיילות מתאהבות בה מיד

ידיה רכות והיא שרה להן שירי עם בנפאלית. הן אוהבות להקשיב לה כשהיא שרה. בקול שלה מדנדנים פעמונים.

היא מספרת להן סיפורים על ילדוּת מאושרת בכפר קטן, על ארבע אחיות ואח עם עיניים של דבש שהיא מתגעגעת אליו עד כלות. מספרת על כבשה קטנה, צמרירית ונעימה הפועה בחצר הבית. כשהיא מדברת איתן, היא מקפידה לעשות זאת בפה סגור. אני כבר יודעת שזה בגלל שכל השיניים שלה שבורות .אני גם יודעת ששום דבר ממה שהיא מספרת להן, לא נכון.

מנג'ו היא באמת כישרון אדיר. היא לא מעתיקה את היצירות משום מקום. מערבבת את העיסה בחינניות. עיתון ישן משמש לה כמשפך, והחינה נשפכת בחינניות על ידיהן של הבנות. היא קוסמת של ממש. משרטטת גבעולים דקיקים בין האצבעות, מטפטפת נקודות ענוגות של אור, פרפרי חופש לבנים עפים בין הידיים, לוטפים ברכות לעלי הכותרת.

מנג'ו נולדה בעיירה ג'ומלה

370 קילומטר צפונית-מערבית לקטמנדו. מרגע בו נפקחו עיניה לאוויר העולם - היא טעמה את נחת זרועו של אביה, ילדה לא רצויה שנפלה עליו כנטל כלכלי כבד. לו לפחות היה נולד הבן שציפה לו, ומה הוא יעשה עם הילדה הזו? גם כך הבטן שלו מקרקרת מרעב. אז הוא מטביע את יגונו בטיפה המרה, פורק את כל הזעם והתסכול שלו על האישה עזת המבט ועל מנג'ו הקטנה.

הרב חזקי וחני ליפשיץ(צילום: באדיבות בית חב"ד קטמנדו)

ואז בוקר אחד משתלטים 3,000 מורדים מאואיסטים חמושים בנשק אוטומטי על ג'ומלה. בוקר שישי קר ורטוב, שבו היא פוקחת עיניה לצרחות האימה של השכנים. ריח הדם המרוטש מכה בנחיריה, טבח של ממש מתרחש מול עיניה. "לא אותי. קחו אותן", היא שומעת מרחוק את קולו המתחנן של אביה.

לפחות 118 בני אדם נהרגו בבוקר שישי של ה-15 בנובמבר 2012

אבל היא כבר לא זוכרת הרבה ממה שקורה איתה בשנתיים הבאות. פעם בכמה שבועות היא מתעוררת בתוך

צריף רעוע המשמש כבית חולים מקומי. על המצח יש מטפחות רטובות. היא זוכרת תחבושות מהודקות על הגוף, וכאב. כל כך הרבה כאב. "צריכים לצאת מכאן", מעירות אותה בוקר אחד עיני הזפת של האם. אז היא קמה ויוצאת, גוררת בשקט את הרגליים הפגומות שלה לכיוון קטמנדו הבירה.

בקטמנדו הן מתמקמות בכניסה לרובע התרמילאים – הטמאל, עם כל ילדי הרחוב והאמהות המשוועות לעזרה. חיות מטוב ליבם של התיירים הזורקים מטבעות פה ושם, אבל יותר מזה הן חשופות לאכזריות שבחיי הרחוב הקשים, על כל המשתמע מכך.

מנג'ו בת 18. יום אחד נכנס ילד קטן ומלוכלך לבית חב"ד. מנג'ו רצה אליו בכעס, עיניה רושפות לעומתו כשהיא מגרשת אותו במקל. "זה בסדר", אני אומרת לה. "אולי הוא רעב? בואי ניתן לו משהו". "הוא לא!" היא מיישירה אלי מבט. "זה הילד שלי, ואת מנת האורז שלו הוא כבר קיבל הבוקר". כשאנחנו יושבות לצהריים, היא מספרת שבשנה שעברה נולדו גם תאומות. שרדו רק חודש. אין לה מושג מי האבא - לא שלהן, לא שלו.

אחרי שבוע היא מבקשת שאלמד אותה את תפילת "מודה אני" בעל-פה כדי שתוכל להגיד כל בוקר. זה עושה לה טוב. כשמתפללים בבית הכנסת של בית חב"ד, היא רצה אל חלון הזכוכית הגדול. המבט שלה מצטעף כשהיא בוהה באנשים המתעטפים בטליתות. היא שואלת אם תוכל לקחת איתה כרטיס קטן של תפילת הדרך שישמור עליה. התמונה של הרבי מלובביץ' נמצאת לה בתוך הכיס. "מיי הולי האוס" - הבית הקדוש שלי, כך היא קוראת לבית חב"ד.

הדבר הראשון שאנחנו לומדות לעשות יחד, הוא לחייך

עומדות מול הראי ועושות פרצופים שמחים כל בוקר. במקביל, הולכות יחד לטיפולי שיניים מורכבים, שלאחריהם קל לה למנג'ו לחייך אל עצמה, לשיר בפה מלא. הפעמונים שבקול שלה מדנדנים כעת יותר מאי-פעם. אנחנו קונות יחד בגדים חדשים, כמה תכשיטים. יושבות יחד על הדשא, סופרות עננים, קוראות לכוכבים בשמות, משרטטות צורה של אותיות. התחלה של קרוא וכתוב.

אני מספרת לה עד כמה היא חזקה. כמה עוצמה יש בה. אומרת לה שאני מאמינה בה עד אין כלות. שהיא עוד תגיע רחוק, הכי רחוק שאפשר. שאם היא שרדה עד עכשיו, ה-כ-ל קטן עליה. היא בולעת בשקיקה את המילים שלי. מחזיקה לי את היד חזק-חזק.

ואז היא נעלמת. התרמיל האפור שלה עוד אצלנו, אבל היא איננה

בהתחלה אני יוצאת לחפש אחריה בין סמטאות הטמאל. עוברת בין בופאל הספר לרושמאן בעלת האטליז. הם לא ראו אותה בשום מקום. מחפשת את עיניי הפחם של האם, לשווא.