"אנני": לפתוח את הלב, ואת הכיס
הגרסה הקולנועית העדכנית של המיוזיקל "אנני" פונה לילדים, ומלמדת אותם שיעור בקפיטליזם מפי קוובנז'אניי וואליס החמודה וג'יימי פוקס המשעשע. השירים לא מוסיפים הרבה לסרט שמסריו החומרניים היא הליקוי הגדול שלו
יכול להיות שילדים כן ייהנו מהגרסה העדכנית של "אנני". וזו נקודה לנחמה, כי בכל זאת, הם קהל היעד העיקרי של העיבוד הקולנועי הנוסף למיוזיקל המצליח. הסיבה העיקרית היא שהשחקנית הראשית קוובנז'אניי וואליס מצוינת וגם חמודה להפליא. הסיבה המשנית היא שבדרך כלל לילדים לא פיתחו עדיין ציניות לחיים. כך, כנראה, המסרים הבעייתיים על חומרנות וטייקון סלולר שיפתרו לך את כל הבעיות יעברו דרכם ללא הרמת גבה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
בגרסה הנוכחית - השחורה - המיליונר הוא וויל סטאקס (ג'יימי פוקס שמצליח לשעשע), טייקון אפרו-אמריקני של חברת סלולר עם מכשירים שעלולים לעשות כוויות בזמן השימוש בהם. הוא נתקל באנני (וואליס המוכרת מתפקידה שובה הלב ב"חיות הדרום הפראי"), כשהוא רץ לראשות העיר ניו יורק, וגם היא וגם הוא מבינים שזה יצטלם מאוד טוב ויסייע לו בסקרים אם יבלה איתה זמן מה, ויותר מכך: יאפשר לה לשהות כאומנה זמנית בבית העצום שלו.
לצד סטאקס עומדת העוזרת הצמודה גרייס (רוז ביירן) שנקשרת גם היא לאנני. מי שאמורה לספק את האתנחתה הקומית ולשמש על תקן מרשעת היא מיס האניגן (קמרון דיאז), מנהלת בית האומנה שבו חייתה אנני עד כה. היא רוב הזמן שיכורה, או בהאנג-אובר, או ממררת על חייה שהוחמצו.
וויל גלוק ("באה בקלות", "ידידים פלוס") ביים תסריט שכתב יחד עם אלין ברוש מקינה ("השטן לובשת פראדה"), והדגש בו הוא גם על הצורך באהבה ללא תנאים, אבל גם בכך שאם התנאים מגיעים עם המון המון כסף - האהבה כנראה תהיה טובה יותר.
לאורך כל הסרט מודגש כמה טוב לאנני עכשיו, כי לסטאקס יש המון מזומנים נזילים, מותרות כמו בית דיגיטלי שמותאם אלייך אישית, וקשרים שמאפשרים לו להביא את אנני וכל חברותיה לפרמיירה של סרט ילדים. בסצנה הזו וברגעים נוספים אפשר לראות הופעות אורח קצרצרות בין היתר של ריהאנה, מילה קוניס, אשטון קוצ'ר, קייטי פרי ומייקל ג'יי פוקס.
בזמן שאפשר להתלהב מזיהוי של הכוכבים המגיחים, קשה להתעלם מכך שהילדות, וסטאקס יחד איתן, מתלהבים יותר מהשפע שהוא מציע - כמו קערות עצומות של ממתקים שאפשר לשפוך על עצמך. וזה לא שהילדות האלו חיו בתת תנאים קודם לכן. עם כל הכבוד לנבזות של מיס האניגן, בית האומנה שלה די מרווח, ונראה בסך הכול כמו מקום שהרבה ילדים היו שמחים לחיות בו.
עוד נקודה מאכזבת למדי היא המוזיקה, שאמורה להיות מאוד מרכזית כאן. ג'יי זי ו-וויל סמית' הם בין המפיקים של הסרט, וסיה וגרג קורסטין אמונים על העיבודים לשירים המוכרים מהמיוזיקל כמו "Hark Knock Life" (אותו סימפל ג'יי זי עצמו ללהיט הראפ המצליח שלו מ-1998) ו"Tomorrow". עיבודי הפופ המעודכנים הללו אמורים להשתלב בצורה אורגנית בעלילה ולא להשתלט על הסרט, אבל התוצאה מצליחה להיות צעקנית וחיוורת בו זמנית, וגורמת להרבה מהשירים להישמע בדיוק אותו דבר. בנוסף הם כתבו לפס הקול עוד שלושה שירים מקוריים, שגם הם לא בולטים בשום צורה.
הדמות של דיאז היא של מי שחלמה להיות כוכבת, והיום היא משמשת כמשפחה אומנת יחידנית תמורת תשלום מהמדינה. והיא אומללה בהתאם, אבל משום מה משחקת בצורה הרבה יותר גרוטסקית מכל שאר הדמויות, כאילו שהיא שתולה מסרט אחר, מצויר, נניח. התוצאה לפרקים כובשת, ולפעמים מביכה.
אז הילדים אולי יחבבו, אם לא יאבדו את הסבלנות בגלל כמות השירים המעט מעיקה. לגבי ההורים, יש לקוות שתנהלו איתם שיחת עומק על חומרנות היתר שבסרט לאחר מעשה.
