"פוקוס": וויל סמית', על מי אתה עובד?
וויל סמית' ממשיך את הדעיכה העצובה שלו, והכימיה המקרטעת עם מרגו רובי רק מדגישה את המגבלות שלו כשחקן רומנטי. יוצרי הדרמה הקומית "פוקוס" מבקשים מכם לשמור על תשומת לב לאורך עלילת סרט ההונאה שלהם, אבל לא תפספסו הרבה בכל מקרה
לא פשוט לכתוב ביקורת על סרטים שגיבוריהם עוסקים בהונאה. כל פרט עלילתי שיוזכר עלול לרמז על האופן שבו מהלך אחד יוביל לאחר, הזהויות והכוונות שיתגלו, ההונאות הכפולות והמשולשות. הרי במשחק של גילוי והסתרה, יצירת צפיות והפרכתן, מצוי מקור ההנאה העיקרי של סרטים אלו. "פוקוס", סרטו האחרון של וויל סמית', מנסה להיות שילוב בין סרט הונאה, ודרמה-קומית רומנטית.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
סמית', שבגיל 46 כבר הגיע באופן רשמי לגיל העמידה, חולק את המסך עם השחקנית היפיפייה בת ה-24 מרגו רובי ("הזאב מוול סטריט"). רומנטיקה, יש לזכור, אף פעם לא היתה הצד בכריזמה של סמית'. הוא נלחם בחייזרים ופיקח עליהם, התמודד עם עכבישים רובוטים, זרע הרס בסדר גודל של מלחמה קטנה בסצנות מרדף מושקעות, והיה טיפוס ממורמר עם כוחות על. אך בלמעלה מעשרים שנות קריירה הוא שיחק רק בסרט רומנטי אחד ("היצ'" מ-2005). יש לכך סיבה.
ב-2008 ויל סמית היה הכוכב הגדול ביותר של הוליווד. בין סוף 2008 למאי 2012 תקופה של כמעט 3.5 שנים, הוא לא הופיע בסרט חדש - מצב חריג, בלשון המעטה, לכוכב במעמדו. אולי אין זה מקרה שבאותם שנים הוא פתח בית ספר פרטי לגיל היסודי בשם אקדמיית ההנהגה של ניו ווילג', שבו חונכו ילדיו. זהו מקום שרעיונותיו המוזרים הדהדו במספר ראיונות של הצאצאים.
מאז שחזר לקדמת הבמה ב-2012, כיכב סמית' בהצלחה הקופתית הבינונית "גברים בשחור 3" ובשנה שלאחר מכן, נחל כשלון צורב בסרט המדע בדיוני של מ. נייט שאמאלן "העולם אחרי" (שבו שיחק גם בנו ג'יידן). סמית' האב אף הופיע בתפקיד משנה הזוי בסרט האיום "אגדת חורף" (2014). למרות ש"פוקוס" פתח במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות, מסתמן שגם הפעם הוא יהיה רחוק מאוד מהצלחותיו בשיאו. יתכן שכמו טום קרוז, השילוב בין הגיל המתקדם והקישור הגובר של שמו לבחירות רוחניות מפוקפקות, מעודד מגמת דעיכה בלתי הפיכה במעמדו.
הכימיה בין סמית' ורובי אינה הבעיה העיקרית של הסרט. זו מצויה בעבודתם של הבמאים/תסריטאים גלן פיקארה וג'ון רקווה ("אני אוהב אותך פיליפ מוריס", "טיפש, מטורף, מאוהב"). התסריט מורכב משתי מערכות שביניהן מתקיים קשר לא מורכב או מעניין מספיק. בתוך מבנה של סרטי הונאה, סרטים המחייבים מנגנון מדויק ומשוכלל כמו שעון שוויצרי, זהו כשל קריטי.
במהלך העלילה יש שתי סצנות מפתח שבהן אמורה להתרחש פעולת הונאה גדולה. הראשונה סבירה מבחינה דרמטית, אך ההסבר שניתן בדיעבד למה שהתרחש בה הוא אווילי באופן קיצוני. כלומר, יש כאן הונאה של הצופים, אבל לא באופן האינטליגנטי-המובן-במחשבה-חוזרת של הטובים שבסרטי ההונאה, אלא באופן המרושל שמעורר תגובת "נו, שוין".
הסצנה השניה מתרחשת לאחר שהסרט כבר איבד כל שארית של מומנטום, ומסתיימת בתגלית "מפתיעה" שאיתה הסרט לא יודע לעשות דבר. כשהסרט מסתיים, ניתן לחוש את ההפתעה של הקהל מהאופן הסתמי שבו הדבר קורה. מסרט המתיימר להציג עצמו כמותחן סקסי, נותר מעט מאוד.
החלק של העלילה שאותו ניתן לחשוף עוסק במערכת היחסים המקצועית והאישית בין מקצוען הונאות מיומן בשם ניקי (סמית'), ורמאית צעירה ומתחילה בשם ג'ס (רובי). המפגש הראשון שיכול להתניע קשר (ה"meet cute" של הקומדיה הרומנטית) מתרחש כשהיא מנסה להתלבש עליו במסעדה, לפתות אותו לשכב עימה ולסחוט אותו, וזאת מבלי לדעת שהיא פגשה רמאי מיומן ממנה.
כשהוא מדגים בפניה כמה טכניקות של הונאה עולה הרעיון שממנו נובע שם הסרט ה"פוקוס" של הרמאי על המטרה, בעודו מסיט את תשומת ליבו של הקורבן. הפתיחה של הסרט כוללת שתי סצנות שבהן יש הדגמה של טכניקות כיוס ונוכלות, סצנות שמייצרות צפייה, שלא תמומש, להמשך מוצלח של הסרט.
העלילה נעה לניו אורלינס, ובהמשך מגיעה לבואנוס איירס - שתי סביבות צבעוניות ותוססות שבהן אמור להתקדם
השילוב בין מערכת יחסים אישית ומעשה הונאה. על פני השטח מתקיים דמיון מהותי בין סרטים שעוסקים בתהליכי חיזור ובין סרטים שעוסקים במעשה הונאה. יש היבטים דומים של שאלות העולות בנוגע לאופן בו דמויות מציגות את עצמן, מעוררות תגובה, מגלות את רגשותיהן האמיתיים.
בפועל, כפי שמוכיח סרט זה, האיזון בין השניים דורש מלאכת מחשבת. החיזור הרומנטי מחייב הבנה של מצבן הנפשי האמיתי של הדמויות, סרט ההונאה בנוי על המידע המוסתר אך הסביר בדיעבד. מציאת האיזון בין השניים מחייבת את האלגנטיות של במאי כמו ארנסט לוביץ' ("צרות בגן עדן", 1932), או אפילו החינניות של הדמויות המבולבלות של דיוויד או. ראסל ("חלום אמריקאי", 2013) - מיומנויות ש"פוקוס" אפילו לא מתחיל לדגדג.
