"עוגה": ג'ניפר אניסטון אוכלת את כל העוגה
לעתים נראה כי הסיבה היחידה ליצירת הדרמה "עוגה" היא הצגתה של ג'ניפר אניסטון הכעורה והסמרטוטית - דמות הנוגדת את כל מה שאנחנו יודעים עליה. ואכן, השחקנית משתלטת על כל סצנה בסרט שלא מחזיק איתה ובלעדיה
"עוגה" ("Cake"), בכיכובה של ג'ניפר אניסטון, עוקב אחר אישה שחוותה טרגדיה נוראה ומתקשה להתמודד עם תוצאותיה. אבל מהר מאוד במהלך הצפייה, אתה מבין שהסרט מתייחס אל הטרגדיה שבמרכזו כאל לא יותר מאמתלה שתאפשר לאניסטון להיראות סמרטוטית, להיות בוטה, להתפתל מכאב, להשתלט על כל סצינה, ובאופן כללי לעשות כל מה ששחקנית צריכה על מנת לקבל מועמדות לאוסקר. כידוע, זה לא קרה, וגם הסרט עצמו אינו משהו.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
אניסטון מגלמת את דמותה של קלייר, עורכת דין מלוס אנג'לס שאיבדה את בנה הקטן בתאונת דרכים. הטראומה הזו הותירה אותה מצולקת בכל חלקי גופה (ונדמה שהסרט מתענג על מראה פניה הפצועות יתר על המידה), וחמור מכך - שבר כלי המכורה למשככי כאבים, בוחרת להתבודד בביתה, ומרחיקה מעליה גם את בעלה. היא אפילו מסולקת מקבוצת התמיכה בה היא משתתפת אחרי שהתבטאה בצורה חריפה לגבי אחת החברות בה, שהתאבדה זה לא מכבר.
הדמות היחידה שמצליחה לשרוד בסביבתה היא מנהלת משק הבית המקסיקנית שלה, סילבנה (אדריאנה בראסה), שמטפלת בה במסירות, ואף מוכנה להסיע אותה מעבר לגבול על מנת להבריח תרופות. בראסה, הזכורה בזכות הופעתה בסרטו של אלחנדרו גונסאלס אינייריטו, "בבל" (עליה גם קטפה מועמדות לאוסקר שחקנית המשנה המצטיינת), אמנם מעצבת פה דמות אנושית ומחממת לב - אך למרבה הצער התסריט אינו מציע לה משהו משמעותי יותר.
בכלל, "עוגה" - והכותרת היא שרירותית בערך כמו כל דבר בסרט הזה - הוא סרט שדבר כמעט לא קורה בו. לרגע נדמה לנו שמרכזו הוא הקשר בין שני אנשים שחוו אובדן נורא, קלייר ובעלה של חברתה המתה מקבוצת התמיכה, רוי (סם וורת'ינגטון), שנותר מטופל בילד קטן - ואולם התסריט אינו ממש מפתח את מה שקורה ביניהם. ישנה גם סצנה תמוהה שבה הנהג שהיה מעורב בתאונה (וויליאם ה. מייסי) מגיע לביתה על מנת לבקש סליחה, אבל הרגע הזה כמו לא נועד אלא לספק לאניסטון הזדמנות להתפרץ בזעם ובכי, והוא נדמה כמנותק מכל הקשר.
ומה שהכי מופרך: לעיתים מדמיינת קלייר את רוחה של נינה, זו האישה הצעירה ששמה קץ לחייה (אנה קנדריק), שצצה במפתיע על מנת להתגרות בה, אך לא ברור מה הופך אותה לדמות משמעותית כל כך בחייה. האם היא מייצגת את המשיכה שלה אל המוות, זה שיגאל אותה מייסוריה וכאבה האינסופיים? גם אם כן, הרי הטיפול של הסרט, שביים דניאל ברנז וכתב פטריק טובין, בעניין זה הוא צפוי וסכמטי, ונדמה כעוד תכסיס תסריטאי חלול שנשלף ברגע של מצוקה.
קשה להבין מדוע הסרט מספר לנו את הסיפור הזה, שמהלכיו צפויים ואינו אלא עוד מעשייה שבמרכזה גיבורה מיוסרת בחיפוש אחר גאולה. לא ברור מדוע קלייר מחפשת את בעלה המתאבל של נינה, ומה היא מקווה למצוא שם, ומה אמור לסמל הסיפור על הטרמפיסטית שקלייר מזמינה לביתה על מנת שתאפה בעבורה את העוגה שבכותרת.
יש משהו מעצבן בסרטים שנדרשים להתמודדות עם אובדן של בן משפחה רק כדי
להיראות עמוקים ומורכבים מבחינה רגשית. פול האגיס הגיע אשתקד לשפל נצלני מבחינה זו עם "גוף שלישי" שלו. סרטו של ברנז ("ביסטלי") אולי אינו צולל לתהומות הללו, אבל הוא לא יותר מעבודה סתמית ההופכת את הטרגדיה האנושית שבמרכזה לקלישאה.
רגעיו המוצלחים ביותר - אם זו אכן ההתבטאות הנכונה - של "עוגה" הם בהיתקלויות המשעשעות שבין קלייר למנהלת החמוצה של קבוצת התמיכה (פליסיטי הופמן). אבל רובו של הסרט הוא מעקב אחר דמות לא מעניינת במיוחד, והופעתה של אניסטון אינה הופכת את האישה המרירה והמלנכולית שהיא מגלמת ליותר מאוסף של מניירות.
