"# מתוייגת": סלפי עם מודעות עצמית
דרמת נעורים קומית על תלמידת תיכון קצת מוזרה, עם חברות בוגדניות וידיד נפש מהמם - כאלו היו לנו הרבה. אלא שב"# מתוייגת" יש היפוך מגדרי מפתיע, שטוען את הסרט בתוכן ראוי למתבגרים בעידן הפייסבוק. שווה לייק
בתחילת "# מתוייגת", הגיבורה ביאנקה (מיי וויטמן מ"סקוט פילגרים" ו"כמה טוב להיות פרח קיר") מספרת לנו שתיכונים היום הם לא מה שהיו פעם. מלכות הכיתה לוקחות תרופות נגד דיכאון, וחנונים מנהלים את העולם ובכלל, התגיות שהתרגלנו אליהן רוקנו מתוכן.
התחלה מודעת לעצמה ומרשימה לסרט תיכון. אלא, ששתי דקות לאחר מכן היא מקימה את כל אותן תוויות שמוטטה לפני רגע, ואנחנו נכנסים לעלילת הסרט שמוכיחה שאולי העידן דיגיטלי וברוטלי, אבל מבחינת היררכיה חברתית בבתי ספר בקולנוע - שום דבר לא השתנה.
יכול להיות שזו הייתה חזרה מכוונת, כי היא לא פוגמת בהנאה מהסרט עצמו. במהלכו ביאנקה (או בקיצור, בי) מגלה שהיא ה"DUFF" של שתי חברותיה ג'ס וקייסי (סקיילר סמואלס וביאנקה א. סאנטוס). זה שמו המקורי של הסרט, והכוונה לראשי התיבות של Designated Ugly Fat Friend. זאת אומרת - החברה הפחות אטרקטיבית ולכן הפחות מלחיצה, זו שלבנים קל לגשת אליה ולברר פרטים על החברות השוות שלה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
לגילוי הלא מחמיא הזה מקדימות כמה הערות סקסיסטיות של בנים על מה היו עושים לחברות שלה, אבל לא לה. למזלנו, אין הרבה דיבור נגוע כזה לאורך הסרט, ומהר מאוד הוא דווקא מצליח להפתיע בגזרה המגדרית.
ארי סנדל ביים קומדיה לא מזיקה, לפי תסריט של ג'וש א. קגן שמבוסס על ספרה של קודי קפלינגר. בהקשר המקומי: סנדל זכה בעבר באוסקר על סרט מוזיקלי קצר בשם "West Bank Story" - טייק קומי-פוליטי על סיפור הפרברים, מתרחש בגדה המערבית ומספר על חייל ישראלי שמתאהב בפאטימה הפלסטינית.
האוסקר הזה מלמד שמדובר בבמאי עם חוש הומור, מה שאכן ניכר. הקטעים המצחיקים בסרט לא מקוריים או גאוניים, אבל הם נשענים על הבלחות אורח של קן ג'אונג (טרילוגיית ה"הנגאובר") בתור המורה לתקשורת, על החיבה של ביאנקה לסרטי אימה ישנים ועל ההיפוך המגדרי שהובטח לפני שלוש פסקאות.
כסרט שמצטרף לשורה ארוכה של סרטי התבגרות על נערות בתיכון, "# מתוייגת" חייב להימדד לפי הסטנדרטים שהשאירו קודמיו, ובעיקר האיקוניים שבהם מהעשורים הקודמים ביניהם: "ילדות רעות", "עשרה דברים שאני הכי שונאת אצלך", "יש לה את זה" וחבריהם.
המסגרת שלהם די קבועה: מישהי נראית מוזר, או מתנהגת מוזר, ורצוי שניהם. היא הברווזון המכוער של הסרט, דחויה חברתית או רומנטית, ורצוי שניהם. היא לא מוקצה לגמרי, כדי שיהיו כמה חברים או חברות שיסייעו לה בדרכה. בנוסף יש בה משהו, איזה ניצוץ קסום שהופך אותה לגיבורה של הסרט. בדרך יש עניין עם בחור, לרוב הרבה יותר פופולארי ממנה. נוסף לכך, נדרש סיבוך עם נערות יפות מראה וקרות לב שיעשו הכול כדי למנוע ממנה להפוך לנערה המהממת שהיא. כל זה תמיד יגיע לשיא בנשף השנתי/עונתי, ובדרך כלל (אלא אם כן אנחנו צופים ב"קארי") סוף טוב, הכול טוב.
ב"# מתוייגת" העניין עם הבחור הוא החלק המקורי יחסית בסיפור המוכר. ביאנקה חושקת במוזיקאי הרומנטיקן של השכבה, אבל בגלל שהיא לא מסוגלת להחליף איתו שתי מילים בלי להשתנק, היא צריכה עזרה. וכאן ההיפוך המשמח מגיע: בגלל ענייני כעס כאלו ואחרים היא לא מוכנה להיעזר בחברותיה הטובות, אז היא פונה לאדם היחיד שנשאר לה: ווסלי (רובי אמל) - חבר ילדות, הספורטאי המצטיין של השכבה, וגם מי שמסובך רגשית עם הנערה הכי פופולארית, מדיסון המרשעת (בלה ת'ורן).
במקום לעבור את המייק-אובר המסורתי עם החברות, מי שמסביר איך להתלבש ולהתחיל עם בנים הוא בן בעצמו. ושימו לב: הוא לא מנסה להפוך אותה למשהו שהיא לא. לכל אורך הסרט, בניגוד לסרטים שהתרגלנו אליהם מהז'אנר, ביאנקה לא אמורה להתגלות פתאום כיותר יפה מהנערות האחרות, או לשנות לחלוטין את סגנון הלבוש שלה. היא אמורה לעבור תהליך שבו היא מקבלת ביטחון כדי להמשיך ולהיות מי שהיא, עם כמה בגדים מעט יותר מחמיאים. וזה, בשילוב העובדה שבחור עושה לה מעין חניכה בסגנון "המרכז לאמנות הפיתוי", רק בלי הקריפיות, הוא חתיכת חידוש.
חבל שהסרט כן נופל לקלישאות בשאר חלקיו, והוא צפוי מאוד. דמותה של מדיסון למשל נשארת שטוחה להחריד ולא מעניינת. היא פשוט "רעה". כך גם לגבי אמה של ביאנקה (אליסון ג'יני מ"הבית הלבן"), שהמציאה את עצמה אחרי גירושים קשים ומדברת בסיסמאות לא ממש מצחיקות. גם החברות של ביאנקה נשארות דמויות רקע מסומנות שלא ממש תורמות.
כראוי לשמו, "# מתוייגת" מלא באזכורים לרשתות חברתיות. לאורך כל הסרט הוא משתדל להיות תוצר של זמנו, עדכני עד להתאמץ, כשדיבורים על סרטונים ויראליים, תיוגים, אינסטגרם, פינטרסט ושות' נדחפים ללא הרף. כשמתרגלים למאמץ המעט מעיק הזה, הסרט כן עושה שימוש עלילתי רלוונטי בכל הנ"ל. הוא נוגע בנושא החשוב של בריונות רשת, ועד כמה היא אפקטיבית ואפילו הרסנית כשהיא נעשית בידיים זדוניות ונקמניות.
בריונות רשת היא כמו החרם הטוב והדוחה של פעם, רק בענק, עם השמצות בכל מרחב שבו בן או בת הנוער פועלים. ככזו, היא אגרסיבית יותר, פולשנית יותר, וכבר היו אי אלו מקרים מתוקשרים של התאבדויות של נערים ונערות אחרי שסרטונים מרושעים או מביכים שלהם הופצו, ולאחר שהושמצו תחת כל עמוד רענן.
עדיין לא זכינו ל"Kids" עבור הדור המתבגר של ימינו, ונדרש בהחלט גם סרט שיטפל באופן רציני ואפל בתופעה. בינתיים, יש לנו בגזרת קומדיות הנעורים הרומנטיות את "# מתוייגת", שלפחות מציף את הנושא ומדבר עליו באופן גלוי, גם אם מזווית קלילה ופשטנית. למרות כמה מונולוגים על משמעות החיים בגיל העשרה, המסר שלו לא מקורי: תפסיקי להיות ביישנית, ותדאגי להשיג את הבחור השווה. ובכל זאת, על הדרך, הוא מעלה כמה נקודות שנחמד לדעת שבני נוער ייחשפו אליהן.