חלום שנשבר: הרב פרומן היה בוכה על זה
"היום הוא יום השנה למותו של אישי אהובי, הרב מנחם פרומן - ואני אינני יודעת את נפשי. איך דווקא עכשיו פרצה ביישובנו מחלוקת סביב החופש והיצירה? מי ההין לפגוע בפסל 'האישה החכמה מתקוע', במקום שבו חופש היצירה הוא קודש קודשים?" הרבנית הדסה פרומן לא מבינה
היום, חמישי, הוא יום השנה השני למותו של אישי-אהובי, מנחם פרומן, רב היישוב תקוע. ברוחו המיוחדת, נקיים חגיגת לימוד על תורה ועל חופש, אליה מוזמן הקהל הרחב על כל גווניו, ללמוד תורה ארצישראלית-חירותית.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר
להילולה יגיעו צעירים רבים מכל הסוגים, מרחבי הארץ, לחגיגה של תורה חופשית ושל שמחה. ואני, אינני יודעת את נפשי: איך דווקא עכשיו פרצה ביישובנו מחלוקת סביב החופש והיצירה, ואיך בתוך הסערה קמו אנשים - כנראה ילדים - ופגעו ב"אישה החכמה מתקוע".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- בלי אזיקים: "מסורבת הגט החרדית" רצה לכנסת
- מחקר: מה שרים ילדים חרדים?
- פלורידה: ביהמ"ש חייב אם למול את בנה - והיא נמלטה
"האישה החכמה מתקוע" הוא פסל שיצרה אריאלה בית און, אמנית תושבת היישוב, בהשראת האישה התנ"כית שחיה כאן ממש (ספר שמואל ב', פרק י"ד). הפגיעה בפסל היא פגיעה בנשמת אפה של תקוע. היישוב שלנו גדל והתפתח בהשראת רבו, מנחם פרומן, שהיה איש של חופש, יוצר ואיש שלום. ברבות הימים, ברוח הזו, הפכה תקוע לכפר אמנים, מקום של סובלנות וחופש. מקום שבו החופש הוא הלוז - הגרעין הפנימי ביותר המחבר בין אנשים, והסובלנות מאפשרת את הקיום שלו.
ממנחם למדנו שאין דת בלי חופש, וכי השורש של הדת היא היצירה, כי היצירה האמיתית נובעת ממקור היצירה: היוצר ברוך-הוא, והתנאי לקיומה הוא החופש. חופש היצירה הוא קודש קודשים. זהו הבסיס שעליו קמה תקוע.
חשבתי שהתגשם לנו חלום
כששמעתי על קיומה של היצירה היפהפייה הזאת, התרגשתי. וכששמעתי
שהציבו אותה ברחובותינו, התפעלתי. אמרתי בליבי: אולי התגשם כאן חלום. ואז פרצה המחלוקת סביב מהותו של פסל, וקיומו של הפסל הזה.
מכיוון שאני מאמינה במחלוקת ככלי מחדד ומעורר, בירכתי עליה והתפללתי בלבי שהיא תעורר את השיח היישובי בנקודה הכי פנימית שלו: נקודת החופש ונקודת היצירה.
רק לאחרונה התבקשתי לרכז ועדה של אומנים שידונו ויחליטו מה ייעשה באישה החכמה והיפה הזאת. וישנו גם הצד השני, כמובן, שגם הוא מבט - גם אם אחר - על החופש. זכותו של אדם לשמור על המרחב האישי שלו. מודעות רחוב פוגעניות עלולות להשתלט על המרחב האישי של האדם, מחשבותיו ורגשותיו. ישנם אנשים שעצם קיומו של הפסל, הביטוי הנשי והביטוי האמנותי שלו, מפריעים להם. צריך להקשיב לקול שהם משמיעים.
איך זה קרה לנו?
הביקורת היא המשך דרכה של היצירה: כיצד היא מתכתבת עם הסובב אותה,
וכיצד האמירה של היצירה מהדהדת בסביבתה. הייתה כאן - ועדיין ישנה - הזדמנות נהדרת להעלות את השיח על חופש היצירה.
אבל לצערי אל הדיון נכנס צד-נוסף, ה"סיטרא-אחרא", שהוא האלימות, הקנאות וגסות הרוח. איך זה קרה לנו? איך מיעוט קטן יכול לפגוע ברוח הגדולה, העדינה, שאנחנו מבקשים לחולל? כיצד העזו לחלל את הקודש ברגל גסה?
אני מייחלת ומתפללת שנמצא את הכוחות לשמור על החירות, על החופש הפנימי, ברוח האישה החכמה מתקוע.
לפנייה לכתב/ת 
