שירת ההלכה: ראשי הישיבות כותבים שירה

הרב מנחם פרומן, רב היישוב תקוע

"כשאתה נותן לקב"ה לנגן עליך"

"יום ולילה" - שיר של הרב מנחם פרומן 

"ויחנו ויפלו על פניהם, והנה יוצאת אש מפני ה'". אברהם נופל על פניו, ומקבל השראת שכינה. זה מה שמגדיר בעיניי אמנות יהודית. אמנות זו הירידה של הקדוש ברוך-הוא אלינו. עניינה של האמנות היא שאתה נותן לקב"ה לנגן עליך. אשתי היא ציירת, ופעם אחרי שהבת שלנו ניצלה מפיגוע, היא ציירה את עקידת יצחק. כשציירה את החלק העליון של התמונה – את אלוהים, הדברים זרמו לה, זרמו לתוכה. התחושה הייתה שהקב"ה אחז בידה וצייר איתה. כשהיא ציירה בני אדם בעקידה היא נתקעה. בחלק הזה היא הפעילה את הכישרונות שלה. להפעיל כישרונות זה "קיטש". זו לא אמנות. אדם שמפעיל את האגו שלו, אפילו שהוא יוצר משהו יפה ומשוכלל – הוא אולי אמן, אבל לא אומן.

אני "מרכזניק", אז אני יכול להגיד שיש "מדרייגס" - מדרגות ביצירה שלי. יש שירים שנכתבו ממקום עמוק, ויש כאלה שנכתבים יותר מהראש. כתבתי בזמנו שירי אהבה לארץ שנקראו "דם מן הארץ". היה אז מאבק על הגולן, ואני החלטתי שצריך להילחם לא רק בתעמולה, אלא גם בשירים. הלכתי לגולן לטייל כדי לכתוב "שירה מגויסת", אבל אצל הקב"ה הכל אפשרי. לפעמים אם אדם מזמין עצמו ומכין עצמו, אז הקב"ה מדבר. הקב"ה נכנס לאיפה שאתה נותן לו להיכנס.

הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת "עטרת כהנים"

"הספרות שלי היא ספרות מגויסת"

כבר הרבה שנים שאני כותב סיפורים לילדים. כתבתי יותר מ-120 ספרי הלכה והגות תורנית, אבל ראיתי שצריך לכתוב גם לילדים, ולילדים צריך לכתוב סיפורים, כי זה מה שמוצא מסילות לליבם. בהתחלה כתבתי סיפור על ילדה קטנה בשם יעל, שיצא בספר, ובשנים האחרונות כתבתי על אברי, ילד שיוצא ממצרים.

• "תפילת הילדה" - הרב שלמה אבינר
  

את סיפוריי אני כותב תמיד בגוף ראשון. הילד מבטא את התחושות שלו בלשונו: נמאס לי מבית הספר, אני מקנא בחבר. הספרות שלי היא "ספרות מגויסת". ברוב הסיפורים מוצגת דילמה מוסרית. בתוך הספרים אפשר למצוא שירים, אבל לא צריך להגזים. לשירים שלי אין ערך של שירה אומנותית. המרכז שלהם זה המסר שלהם.

אני יודע שהרבה פעמים בכנסים של משוררים דנו בספרים שלי, אבל לא במובן של הצורה, אלא במובן של התוכן. אני חושב שיש דבר כזה "אמנות לשמה", אבל אותי זה לא מעסיק. אמנות לא יכולה להיות סתם ככה, מזויפת. היא צריכה להיות בעלת ערך, בעלת תוכן. לי חשוב שילד ישמע סיפור שיחולל אצלו שינוי.

אני מעודד הרבה כתיבה סביבי. כאשר אני רואה אדם שכותב שירה, אני מעודד אותו. זה חשוב. אני מבקש ממנו את שיריו, ומראה אותם לאנשים שמבינים בתחום. יש לנו לא מעט רבנים ור"מים שלמדו אצלנו בישיבה, וכתבו ספרי עיון. מעטים כתבו ספרות יפה. לא כל אחד יכול לכתוב. לי למשל, אין ממש כישרון לספרות יפה. ליחידים יש כישרון לשירה. היום יש חוגי שירה בכל מקום, כתיבה יוצרת. לרוב זה לא שווה כלום. לרוב האנשים אין כישרון, והם חושבים שאם הם כותבים בחרוזים זו שירה.

זו לא שירה, וגם לי אין כישרון לשירה. זה ליחידי סגולה. הרבה מהילדים שלי, למשל, מאד מוכשרים בשירה. נעמה כותבת במשיב הרוח ו"אלול", ועוד בת, תמר, כותבת שירה מעולה. יש לי גם בן שכותב שירה.

הרב יעקב פישר, ראש הישיבה התיכונית "נווה שמואל" באפרת

"כתיבה זה כאב. סוג של בכי"

אני כותב שירים וקטעי ספרות. התחלתי כשהייתי ילד צעיר. זה היה תמיד ביטוי למשהו שמאוד הפעים, ריגש, שימח, הרגיז אותי או הכאיב לי. משהו שפעל עלי. אני לא כותב לפי הזמנה. מה שבוקע מתוכי יוצא באופן אמיתי. בדרך כלל, אין לי מושג לפני מה אני כותב. השליטה שלי בדברים די מוגבלת. אני מרגיש שאני צינור לרוח שמפעמת. אופי הדברים משתנה בהתאם לשינויים רוחניים ופנימיים שמתרחשים סביבי.

• "אן דרת" - הרב יעקב פישר
  

אחד הדברים שהפעימו אותי בגיל התיכון הייתה מלחמת ההתשה. הדהים אותי שאני עסוק בבגרויות, ובתעלת סואץ נופלים צעירים מידי יום. הפער הזה, המתח הזה והסתירה, עוררו אותי לכתיבה. כתבתי אז קטע-שיר, וארבעים שנה לאחר מכן זה התפרסם בכתב עת.

בכלל, אני כותב הרבה סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זו ההזדמנות שלי לשתף את התלמידים ברשמים, בתחושות, בדברים שכדאי לחשוב ולהתפלל עליהם. הנושא הזה הניב יבול לא מועט. אני לא יודע אם לקרוא לזה יצירה. זה כאב. סוג של בכי שאני משתדל להביא לידי ביטוי, שיוכל ליפול על אוזניים של אנשים שקרובים אלי. מעט מאוד דברים התפרסמו.

אני מרגיש שהיצירה היא אותו כוח שנותן היוצר ליצור להיות כמותו, עד כמה שניתן לומר כך. כוח היצירה זה כוח החיים שלנו. זה כמו לשאול אדם למה הוא נושם. לדעתי, ביצירה יש קדושה גם אם היא לא עוסקת בנושא הקדושה. היא יוצאת ממקור יותר קמאי, טהור, קרוב ליוצר. נפח בנו נשמת חיים – "מאן דנפח מדילה נפח" – הקדוש ברוך-הוא ברא אדם ונפח בו משהו מעצמו. ל"משהו" הזה אני קורא לזה יצירה, וזה תמצית העניין כולו.

לכן רבנים יוצרים - דבר שאולי יש מי שיתייחסו אליו בהשתאות - זה דבר טבעי. בעיניי מפליא יותר רבנים שלא כותבים. כתבתי עוד הרבה לפני שזכיתי ב"תואר המפוקפק".

לגבי גבולות היצירה, אמר האומר שלא כל דבר צריך לחשוב, ולא כל דבר שחושבים צריך לכתוב, ולא כל דבר שכותבים צריך לפרסם. הגבולות האמיתיים נמצאים בתוכי. משום מגבלות של הבנות השומעים, לא כל דבר אני אפרסם. במידה שדברים קיימים בפנימיות, אין שום בעיה שיבואו לידי ביטוי בכתיבה. ישנם משוררים דתיים שכתבו דברים שהיום היו נחשבים לפרובוקטיביים. הרב יוסף צבי רימון, תלמיד וחבר של הרב קוק, כתב באחד משיריו "בתלתלי הנערה בוער האלוקים". זו שורה שהיא בעייתית אם מנתקים אותה מההקשר. אני לא בטוח שהייתי מפרסם אותה, אבל אני גם לא בטוח שלא הייתי כותב.

הרב שמואל ריינר, מראשי ישיבת "מעלה גלבוע"

"אני לא רב כותב. אני אדם כותב" 

אני כותב ממזמן. תמיד כתבתי – אבל לא השקעתי בלהביא את הדברים לידי גמר. לפני עשר שנים בערך, התחלתי לכתוב בצורה יותר ממשית, יותר מוקפדת – בעיקר סיפורים ורשימות. אין לי איזו תמה, אני כותב על דברים שמדברים אלי. מה שמעניין אותי זה העניין האנושי.

• "לא ראיתי" - הרב שמואל ריינר
  

אחד הדברים שהביא אותי לכתיבה, הוא היותי שנים רבות רב של קיבוץ, והרגשתי שאני נעול על שתי שפות – השפה ההלכתית והשפה של שיעורי התורה. פתאום גיליתי את השפה השלישית – שפת היצירה, שהיה לי יותר נוח איתה. לא כדי לדבר עם הקהילה, אלא כדי לדבר עם עצמי. דרך הכתיבה אני מבהיר לעצמי דברים – מנסח בכלים אחרים מהכלים שאני רגיל לדבר בהם כרב.

אני לא רב כותב. אני אדם כותב. חוץ מזה אני גם רב. אני ראש ישיבה, מלמד, עוסק בענייני ציבור, אבל כשאני כותב אני אדם פרטי. אני מורכב. אני לא טיפוס של 100% רב. יש לי זקן, אבל בהוויית חיי אני אדם סכיזופרן קל - אני מחזיק כמה סוגי אישיות בתוכי. ברמה הטכנית יש לי עם זה קושי.

אני לא קם בבוקר ב-8, מתיישב עם נייר ועט וכותב עד 12 בצהריים. בבוקר אני קם, מכין מראי מקומות לשיעור הגמרא ומתכונן לשיעור. בין לבין, כשיש התפרצות, אני כותב. אין לי זמן מוגדר לכתיבה. כשאני כותב זה בוער לי. חשוב לי לכתוב שיר שמתבשל לי בפנים. אני נמצא בתוך זה וחושב על זה הרבה. אני מרגיש צורך לשחרר את זה, וזה עתיד להיתקע לי עוד חודשים. אני קצת מצטער שאין לי זמן קבוע לכתיבה, אבל אולי אם היה לי, לא הייתי כותב.

לפני שנה אירע לי אירוע מכונן מבחינת כתיבה. בליל שבת הייתה התוועדות פרידה מהתלמידים בישיבה שעמדו להתגייס. דיברתי איתם על כך שאני רוצה שהם יקחו מהישיבה את "השמים", על כל מיני משמעויות של המילה הזו. חזרתי לחדר וקשקשתי עם אשתי על זה, ותוך כדי נחרתו לי מילים של שיר. בראשון בבוקר זכרתי מילה במילה.

כשהתיישבתי סוף-סוף לכתוב כבר הייתה שעת אחר צהריים בזמן מנחה. הייתי צריך להתפלל,

ואמרתי לעצמי – למה? אולי הכתיבה היא בעצם תפילה? למה זה פחות טוב משמונה-עשרה? בסוף קמתי והתפללתי, אבל הרגשתי שיש בזה משהו. כשאני כותב על מצבו של האדם או על מצבו של שמואל ריינר, גם זו שיחה עם אלוהים. כשאני כותב אין לי שום נקיפות מצפון של ביטול תורה, ומבחינת "נחת רוח ליוצרו" זה אולי טוב יותר משיעור תורה. זה הדבר האמיתי. דרך זה אני מדבר על הקב"ה ועם הקב"ה.