יהדות? רק מה שמתחשק לי
כן, אני עושה לרוב מה שמתחשק לי בכלל, ובמסורת היהודית בפרט. ואני חושבת שכך ראוי לנהוג. תשאלו אמנים ומדענים. תשאלו אנשים המקשיבים לחשקים שלהם. אז למה יש ל"מה שמתחשק לי" יחסי ציבור רעים כל כך? כיוון שאנשים צייתניים, אפורים ומדוכאים טובים לשלטון
לרוב אני עושה מה שמתחשק לי
לא פעם אתם, חבריי בבית המדרש של הטוקבקים, מבקרים אותי על כך שאני בוחרת רק במה שמתחשק לי מתוך היהדות. אתם קובלים על כך שאני וחבריי הרפורמים עושים רק "מה שבראש שלנו" מתוך עולם היהדות, ושזו גישה לא רצינית ולא מחוייבת ליהדות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ראשית, אני רוצה לאשר את טענתכם: כן, אני עושה לרוב (בימים ובזמנים הטובים שלי) מה שמתחשק לי בכלל, ובמסורת היהודית בפרט. שנית, אני חושבת שכך ראוי לנהוג, ובשורות הבאות אנסה לשכנע אתכם, או, למצער, להסביר את עמדתי.
מהו חשק?
חשק הוא רצון עז, משיכה, תשוקה לדבר מסויים. כיוון שכך, הוא קשור גם לתשוקה המינית. לצערי, ההופעה המקראית הראשונה של השורש ח.ש.ק היא בסיפור הנורא על אונס דינה על ידי שכם בן חמור (בראשית ל"ד, ח'): "וידבר חמור אתם לאמור: שכם בני, חשקה נפשו בבתכם. תנו נא אתה לו לאישה". אולי כבר כאן ניטעה האמונה הבעייתית שחשק הוא לעולם סוג של "יצר רע", שהמקשיבים לו וההולכים בעקבותיו פוגעים בזולת, ונשמתם יורשת גיהנום.
מקום שלבי אוהב
אלא שחשק הוא תחושה עזה, ותחושות עזות לא בהכרח מרצפות את השביל אל הגיהנום. לפעמים, בעיקר כשמדובר
ביצורים הגונים ובריאים בנפשם, חשק הוא חלק ממנגנון בריא ומצמיח, המכוון למחוזות חפץ.
השבת אנו עומדים בפתחו של המשכן, ובדבריו על ההליכה לבית המקדש, ניסח הלל כלל חשוב ויסודי בתורת החשק (תוספתא סוכה ד, ג): "הלל הזקן אומר: למקום שלבי אוהב, לשם רגליי מוליכות אותי". אין צורך לקיים דיונים ארוכים, אין להרבות בהתלבטויות, אומר הלל, צריך ללכת להיכן שהרגליים מוליכות, ולהאמין שהרגליים והלב מתואמים. אם נתמיד לשחרר את רגלינו, נגיע למקומות נכונים.
אני יודעת שיש מי שיגיד שזו גישה מבהילה וחסרת אחריות. אבל אני חושבת שהגישה ההפוכה, זו המעייפת עצמה במשא ומתן פנימי, מבקשת רשות ופועלת לפי הנורמות המקובלות - מזיקה כפליים. וכיוון שאין תעודות אחריות בחיים, וכיוון שצריך לבחור – אני מעדיפה להקשיב ללב וללמוד מהרגליים.
גם לאלוהים מתחשק
אם גישה זו נשמעת פרועה, אפנה את תשומת ליבם של המפקפקים לכך שגם אלוהים עושה מה שמתחשק לו. ובאופן מוזר, שלא ממש מובן לי, מה שהתחשק לאלוהים זה לאמץ אותנו לעם (דברים ז', ו'-ח'): "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ. בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ... לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, כי מאהבת ה' אתכם..."
על פי שורת ההיגיון צריך היה אלוהים לבחור לו עם גדול שייצגו בעולם בכבוד מלכים. ואילו אנחנו – עם קטן, פליטי מצרים חלשים ונרדפים - מה לנו ולשמו הגדול? אלא שאלוהים הולך בעקבות החשק ובעקבות האהבה: "מאהבת ה' אתכם". ואם אלוהים מקשיב בכובד ראש לחשקיו, מי אנחנו שנבוז לדרך זו?
בין חשק לחישוק
מלמדים אותנו להאמין שחשק הוא רגעי ומתעתע. מספרים לנו שאנשים רציניים פועלים על פי ההיגיון ולא על פי החשק
(כאילו ההיגיון והחשק אויבים קבועים הם), אלא שהשפה העברית מספרת סיפור אחר.
השבת אנו ניצבים בפתחו של ספר "ויקרא". המשכן כבר עומד על מכונו, ואלוהים מתחיל לפקוד עלינו את מלאכת הקורבנות. תריסר פעמים מופיע השורש ח.ש.ק בתיאור מלאכת המשכן. על מנת לבנות בית לאלוהים ולקבע את שכינתו בין החולות הנודדים של המדבר, חושקים בני ישראל את המשכן.
הח.ש.ק המוזכר הוא כמובן החישוק המחבר את עמודים זה לזה. לעזרתנו בא "אבן עזרא", ומסביר את הקשר שבין החשק לחישוק (שמות כ"ז, י'): "וטעם וחשוקיהם - כמו דבקיהם, כי טעם 'ותדבק נפשו' כטעם 'חשקה נפשו'". אם כן, חשק הוא "דבק", ומשום כך יש סיכוי שמי שעושה "מה שמתחשק לו", דווקא יתמיד במלאכתו.
תשאלו אמנים, יוצרים, חוקרים ומדענים. תשאלו אנשים המקשיבים לחשקים שלהם, ותראו שהם לרוב מתמידים במלאכתם, ואף שמחים בה ומשמחים אחרים.
חשק גובר על הלכה
והיה גם חכם אמיץ, תנא ושמו בן עזיי, שבחר להתנהל בריש גלי על פי החשק ובניגוד להלכה, ומשום שלא הסתיר את עמדתו, היא נותרה לנצח ולתפארת החשקים, בתלמוד (תוספתא יבמות ח, ז): "כל שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות (דמות האל)... אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: בן עזיי, נאים דברים כשהם יוצאים עושיהם. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש. בן עזיי נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר לו (בן עזיי): מה אעשה, חשקה נפשי בתורה. יתקיים עולם באחרים'".
בן עזיי דורש דרשה קיצונית אודות מצוות פריה ורבייה, ומשווה את מי שאינו מביא ילדים לעולם לרוצח ("שופך דמים"), לא פחות. שואל רבי אלעזר בן עזריה את בן עזיי כיצד הוא מעז לדרוש כך, בעודו נמנע מלהקים משפחה. תשובתו של בן עזיי נועזת - אכן, הוא קובע, חייבים לקיים מצוות פריה ורבייה, וביטולה משול לרצח. אלא שאני פועל לפי חשקיי, החושקים אותי אל התורה ולא אל חיי מין, משפחה ופרנסת ילדים. בן עזיי פוסק הלכה מחמירה, ופועל בניגוד לה. החשק חושק אותו לשנים ארוכות של מחוייבות לחדשנות למדנית.
יחסי הציבור של "מה שמתחשק לי"
אז למה יש ל"מה שמתחשק לי" יחסי ציבור רעים כל כך? כיוון שהממסד רוצה לחנך אותנו לצייתנות. הממסד רוצה
לנצל אותנו לצרכיו, ולכן הוא מבהיל אותנו מפני החשקים שלנו. אנשים צייתניים, אפורים ומדוכאים טובים לשלטון (ומי שעוד זקוק להוכחה, מוזמן להתבונן על היחסים שלנו עם ביבי – ככל שהוא מתעמר בנו, הוא זוכה ליותר מנדטים).
קחו למשל את נושא האוכל. האמונה הרווחת היא שאם ניתן לילדינו לאכול "מה שמתחשק להם", הם יאכלו כל היום שוקולד וממתקים, ויזיקו לעצמם. זאת כמובן בניגוד לכל בדיקה וניסיון המלמדים שילדים המחונכים מגיל צעיר לאכול רק מה שמתחשק להם, בוחרים במזון שהגוף שלהם באמת זקוק לו.
אנחנו, המבוגרים, מלמדים את הילדים שממתקים הם פרס. אנחנו ממכרים אותם לאוכל שנפשם לא חושקת בו, ולאחר ההתמכרות אנו מצקצקים ומספרים לעצמנו איזה אסון יקרה אם ניתן לילדים לאכול "מה שמתחשק להם" (ומי שצריך עוד להשתכנע, מוזמן לקרוא את הספר: "נשים אוכלות את עצמן" של מרלין לורנס ומירה דנה, העוסק בנשים, פמיניזם והפרעות אכילה, אך מחכים כל בת ובר דעת).
ההתערבויות שלנו בתשוקות האכילה של הילדים שלנו, מונעות לרוב מתאוות שליטה ולא מדאגה אמיתית לבריאותם. ההתערבויות שלנו עלולות רק להזיק לבריאותם, בטשטשן את היכולת הטבעית של הגוף לדעת מה טוב לו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
זהו זה. נגמר. או בעצם, מתחיל. חבריי בימין ובמפלגות הדתיות - הקב"ה מילא את כל משאלות לבכם (אם לא מעבר לכך). יש לכם מלא חופניים משילות, ואף לא תירוץ אחד. יש לכם ארבע שנים להוכיח את יתרונותיה של האידיאולוגיה שלכם בכל התחומים; כלכלה, חינוך, דת וביטחון.
אחיי ואחיותיי ברשימה הערבית המאוחדת – סחתיין על האיחוד ועל התוצאה. אינשאללה במהרה אנחנו ואתם נבין שאתם חלק אינטגרלי מהחברה ומהממשלה.
ולחברי בשמאל - לאופוזיציה הולכות מפלגות גדולות, שמאמינות בדמוקרטיה ומבינות בה. חברי כנסת נהדרים ישבו שם, וגם להם יש ארבע שנים להראות לנו מה הם יודעים. ואנחנו? נמשיך להיות אנשים טובים (רוב הזמן), לעסוק בשלנו, ולהרבות טוב בעולם.
הפעם ארבע שנים תמימות ואפס תירוצים, כן?
מי פוסק הלכה?
אביעד, ירושלים (טוקבק 14) כתב לי: "נחמד מאוד שאת לומדת גמרא, אבל מאז עברו יותר מ-2,000 שנה. הרמב"ם בספרו "משנה תורה" פוסק הלכה בין הדעות השונות בגמרא (חשוב לומר - הוא לא פוסק לפי מה שבא לו, אלא לפי כללים הלכתיים, לדוגמה: 'יחיד ורבים הלכה כרבים'). הפסיקות של הרמב"ם היו לכל עם ישראל. רבי יוסף קארו בספרו 'שולחן ערוך' פוסק הלכה לכל עם ישראל. אשמח לתגובה!"
אביעד יקר, אני שמחה להגיב. אכן, יש כמה ספרי הלכה גדולים ומכוננים, אך גם הם אינם מחייבים את כל הפוסקים, ובוודאי שמעולם לא חייבו את כל עם ישראל. יתר על כן, גם לספרי ההלכה הגדולים "ותק" של כמה מאות שנים בעולם, והשאלות ההלכתיות החשובות ביותר הנשאלות היום, הן אלו שאין להן תשובה מן המוכן: הלכה וטכנולוגיה, פוליטיקה, מעמד האישה ועוד.
המתווכחים איתי טוענים שיש עקרונות לפסיקת הלכה שכל הפוסקים משתמשים בהם, ופוסקים אך ורק לאורם, ואילו אני טוענת שאין עקרונות שכאלה. ספרים חכמים וטובים – יש למכביר, אך אין בהם יותר מאשר "אסמכתא בעלמא" ביחס לשאלות ההלכתיות המתעוררות בימינו.
כן, כמה מכם הזכירו את הכלל "יחיד ורבים – הלכה כרבים". מה זה הכלל הזה? מיהם אותם "רבים"? בימינו רוב היהודים אינם אורתודוכסים, ועל כן, לפי עיקרון זה, היה צריך לפסוק הלכה רפורמית-קונסרבטיבית או חילונית.
ומי היו הרוב בתקופת חז"ל? ואם הרוב קראים, גם אז נפסוק כ"רבים"? ומה עם הימים שבהם שלטו הצדוקים בסנהדרין? לפנינו אם כן, עוד כלל שעובד רק לפעמים, ורק כשזה נוח.
שבת שלום!
