כש-א' מבית הנשיא פוגשת את ד' מפרשת השבוע
דינה בת יעקב (היא ד') יוצאת לרחוב, נאנסת על-ידי "נשיא הארץ" - וכולם מעדיפים להשתיקה. זהו ההיגיון שמאחורי הדרת נשים: אם הן ייצאו - אנו נתפתה. אך התרופה היא דווקא בהחזרת הנשים למרחב הציבורי, ולכן טוב שהמאבק מול "אדי" הצליח
הקשרים הבלתי נתפסים של החיים והפרשה
שני נשיאי ארץ ושניהם אנסים - האחד בפרשת החיים, והשני בפרשת השבוע. ביום רביעי החל הנשיא לשעבר לרצות עונש על אונס, והשבת הוא ישב בבית הכנסת של בית הכלא, ויִקרָא על בן דמותו המקראי "שכם בן חמור... נשיא הארץ", האונס את ד' - הלא היא דינה בת לאה ויעקב.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
מה עוד לא אמרנו על אלימות מינית?
לכאורה, אמרנו הכל, ולא רק אמרנו - אלא סוף סוף העזנו לשלב דיבור למעשה מחמיר. למרות שההתמודדות עם תקיפות מיניות טובה לאין שיעור מכל שהיה בעבר, ההשתקה היא עדיין דיירת קבע במחוזותינו. קשה מההשתקה היא ההכחשה, ההשתקה הפנימית של קורבנות התקיפה ושל הקהילה.
אין סוף פעמים אני מסתכלת בפניה החתומות של גילה קצב, ושואלת את עצמי מה היא אומרת לעצמה; האם היא מעמידה פנים, או שהיא מאמינה שבעלה קורבן? אני יודעת שהתשובה המוזרה והאמיתית היא "גם וגם". גילה, ילדיה ועמם חלק מאזרחי המדינה, בוחרים לדעת ולא לדעת מה עשה קצב. אני מנחשת שגם חלק מקורבנותיו של קצב, ובלי ספק קורבנות נוספים של אלימות מינית, חיים בעולם שבו דהה צבעם של המושגים "שקר" ו"אמת".
למה אנחנו מתאמצים להכחיש אלימות מינית?
לאיש אין נתונים כמותיים מדויקים על האלימות המינית כלפי ילדים ונשים (בעיקר). יחד עם זאת ברור שהתופעה
נפוצה מאוד. ניתן לומר כי "אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת". אם אתה לא נפגעת, אחותך נפגעה. ואם לא היא - אז אמא או דודה, בת דודה או בן דוד.
כל אישה נפגעה מתוקפנות מינית כלשהי; יד גברית שהונחה שלא במקומה; הצטופפות מוגזמת ומוזרה במקומות ציבוריים, ושאר חוויות המלמדות אותנו שגופנו פרוץ לכל אחד בכל רגע. בכל משפחה כמעט יש קורבנות של אלימות מינית קשה. אז למה אנחנו ממעטים לדבר על זה, וחמור מכך, למה אנחנו מתאמצים להכחיש את קיומה של התופעה? למה אנחנו, הקורבנות - ואתם, העדים הפוטנציאליים, מתאמצים לספר שזה לא באמת קרה, ושזה כמעט אף פעם לא קורה?
כבר חז"ל ביקשו להכחיש
דינה נאנסה על ידי נשיא הארץ, והתיאור מחריד בפשטותו (בראשית ל"ד, א'-ב'): "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי - נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ".
דינה היא קורבן חסר ישע של אלימות איומה. אבל חז"ל מגיבים לסיפור הפשוט בהכחשה ובתקיפת הקורבן.
רש"י מביא את דברי חז"ל השואלים בתמיהה, מדוע מכונה דינה "בת לאה" ולא "בת יעקב"? תשובתם היא שיעור בתולדות ההכחשה של האלימות המינית: "על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא (לאה) יצאנית הייתה, שנאמר: 'ותצא לאה לקראתו'".
ביציאתה מהאוהל, הפכה דינה את עצמה מקורבן ליצאנית, לזונה. וממי למדה זאת? מלאה, אמה, שיצאה כזונה לקראת יעקב (בלילה בו "קנתה" מרחל את יעקב, תמורת הדודאים).
דינה נאנסה על ידי זרים ולא על ידי משפחה, ולמרות הרחקה זו של הרוע, חז"ל עדיין לא יכולים לשאת את הסיפור. הפחד מגילוי השרירות והנפוצות של מעשי אונס, גורם לחז"ל להציע עסקה פרשנית קיצונית: בשביל להאמין שדינה לא "סתם" נאנסה, נקבע שהיא הייתה זונה. ואם על מנת לבסס טענה זו, נצטרך להפוך גם את אמא שלה (ושלנו) לזונה - נעשה גם את זה.
ייתכן שכבר המקרא מרמז לכך שדינה אשמה באונס שלה, שכן שמה "דינה" - הדין שלה. העונש שלה. האונס שלה.
האונסים מוכחשים, והנאנסות הופכות לזונות/ מכשפות/ היסטריות (תלוי באיזו תקופה הן נאנסו). נדמה לי שאני כבר לא כועסת על ההסבר הזה של חז"ל ועל דומיו. הכעס פינה את מקומו לעצב ולתשוקה להבין איך קורה שתופעה כל-כך נפוצה, כל-כך מוכחשת.
להזדהוּת עם הקורבן יש מחיר
בספרה "טראומה והחלמה" מציעה ג'ודית הרמן (פסיכואנליטיקאית, חוקרת ומרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד) הסבר להתנערות הקהילתית מקורבנות אלימות: "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש, אלא שהצופה מן הצד יישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה" (עמ' 19).
לאור הנחה זו של הרמן, אני מבקשת להוסיף ולקרוא בסיפור אונס דינה.
ההנחה הגברית: אם הותקפת, עלי להיות אבשלום או שמעון
לעומת חז"ל, שמעון ולוי, בני יעקב, דווקא האמינו ששכם אנס את אחותם. להכרה באונס התלוותה פעולה קיצונית (בראשית ל"ד, ז'-כ"ה):
"וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד... וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ".
הסיפור סבוך ולא אכנס לפרטיו. לעניינינו חשוב לראות את התגובה הקיצונית של שמעון ולוי - רצח אכזרי של שכם, חמור וכל אנשי העיר. בשעת מותו של יעקב הוא מקלל את שמעון ולוי על תגובתם הקיצונית (בראשית מ"ט, ה'-ז'): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי..."
גם אבשלום היה "הבחור הטוב" בסיפור, זה שהאמין שתמר אחותו נאנסה על ידי אמנון. אבל הוא גם היה משוכנע שלאמונה בסיפור האונס יש תג מחיר אדיר, והוא הרג את אמנון, ושילם על כך בשנים של גלות מבית אביו המלך.
אחותי, אתם אומרים לכל אחת מאתנו, אם אסכים להאמין שאת הותקפת - אני אהיה חייב לגבות מחיר קיצוני מהתוקף. אם אגבה את המחיר המלא מהתוקף, אשלם בעצמי מחיר קיצוני. אם זו הפרדיגמה הגברית, אני מבינה למה גברים רבים מתאמצים להכחיש את המציאות.
ההנחה הנשית: אם אודה שהותקפתי, יעשו ממני דינה או תמר
בהמשך לאותו קו פרשני - לאחר האונס הופכות דינה ותמר לרוחות רפאים. רגע לפני שאבשלום יוצא לפעולת הנקם באמנון, הוא פוקד על תמר: "אחותי, החרישי" - ומכאן ואילך היא תשב שוממה בבית אבשלום. גם דינה נחטפת על ידי אחיה, ויותר איננו יודעים עליה דבר.
אחיי, אם נתעקש לספר לכם שהותקפנו, אתם עלולים לנקום את נקמתנו, אבל גם לקבור אותנו. אנחנו פוחדות שתרצו לקבור אותנו בבתים היפים שלכם, שתגידו שאנחנו השתגענו, שהפכנו למכשפות, שדיננו נחרץ ואין לנו דרך חזרה אל החיים. אם זו הפרדיגמה הנשית, אני מבינה למה קשה לנו כל כך להודות, אפילו בפני עצמנו, שאנחנו קורבנות של אלימות מינית.
לנרמל את הדיבור על האלימות המינית
לאור הפרדיגמות האלו, נדמה לי שמה שאנחנו צריכים לעשות על מנת לאפשר לסיפורי אלימות מינית לצאת מהמרתפים, ולקורבנות לשוב לחירות - הוא לנרמל את הדיבור על האלימות המינית.
האלימות המינית היא תופעה יומיומית, ועד שזה לא ישתנה, יש לשאוף למצב בו הדיבור עליה יהפוך ליומיומי. הדיבור על האלימות המינית צריך לוותר כרגע על הילת הסוד, הטקסיות והדרמטיות בהן הוא עטוף. עלינו למצוא דרך לדבר על חוויה תדירה זו בצורה שאינה מעוררת חרדה בלתי נסבלת. עלינו לדבר על האלימות המינית בצורה שמאפשרת חשיפה ומעודדת פתרון.
הקשר בין היציאה של דינה לפרסומות של "אדי"
הלוגיקה החז"לית המצדיקה את אונס דינה, עובדת כך: דינה יצאה מהבית ועל כן היא הייתה יצאנית. יצאנית מזמינה אונס, ולכן דינה הזמינה את האונס שלה.
ההחלטה להדיר נשים מהמרחב הציבורי עובדת בדיוק על אותו היגיון: אם נשים יהיו ברחוב הן יפתו אותנו, הגברים. אם נתפתה, לא נוכל לעמוד בפני יצרנו ונפגע בהן. ועל כן, על מנת לשמור עלינו מפריצות ועל הנשים מתקיפה, מן הראוי שנדיר אותן מהמרחב הציבורי. כן, לא פחות מזה. זה סולם הערכים אליו חוברים כל ארגון וכל חברה המדירים נשים מהפרסומות שלהם. זה היה לרגע עצוב גם סולם הערכים של "אדי".
עזרנו ל"אדי" לחזור בתשובה
השבוע התבשרנו ש"אדי" מתכוונים להחזיר את הנשים לפרסומות שלהם בירושלים. שמחתי שמחה רבה. הסתובבתי בעיר שלי והצלחתי לאתר ניצן ראשון, פרסומת של "אדי" ובה תמונות נשים.
לא אהיה קטנונית, ולא אמתין עד שהעיר תוצף בפרסומות החדשות-ישנות של "אדי", וכבר אברך אותם ואותנו. "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", ומכל החברות והארגונים (ככל הידוע לי), "אדי" הם הראשונים שחזרו בתשובה. עוד מעט חג האורים, ונקווה שגופים אחרים ילכו לאורו של "אדי".
נזכור ש"אדי" חזרו בתשובה בזכותנו. בזכות המאבק שהחל כאן ב-ynet ובזכות רשת הפייסבוק "לא מצונזרת" והאנשים היקרים הפעילים בה. תודה לכל האנשים שהצביעו על התופעה המסוכנת. תודה לאנשים שגזרו כרטיסי "אדי" ושלחו אלינו. תודה לפעילים השונים שעזרו להרים כרזה אלטרנטיבית ומחאה יעילה.
בעולם האינטרנט מקבלת הקביעה "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" משנה תוקף. הצלחנו, ואנחנו ממשיכות וממשיכים להיאבק.
לפנייה לכתב/ת 
