למען הסדר: ההגדה לא רלוונטית

איך השתלטו עלינו הלמדנים

ליל הסדר הוא ניסיון יומרני של חבורת למדנים-מהפכנים מהמאות הראשונות לספירה, להמציא ולהחדיר טקס מורכב וארוך לכל בית בישראל. אם היו שואלים אותי מה סיכוייה של אליטה לבצע מהפכה שכזו, הייתי מהמרת על כישלון.

לא מפתיע לגלות שהגרעין הראשון של אורתודוכסיות הלומדות להיות פוסקות הלכה בישראל, איננו ישראלי ברובו(צילום: רוחמה וייס)

הצלחתם של חז"ל בטקס זה ובכלל, מעוררת השתאות. בבתים רבים יקראו השבת באדיקות, אסופה של דרשות למדניות, נוקדניות ובלתי מובנות לרוב הקוראים. זאת בעוד סיפור יציאת מצרים המקראי ינוח בשלום על משכבו. לכך ייקרא מהפכה.

איך אומרים בעברית-אורתודוכסית אישה-רב?

אנו פותחים בהיכרות, והרבניות האורתודוכסיות בקבוצה (שלוש במספר) מעוררות את סקרנותי. לא מדובר בנשות רבנים,

כי אם בסטודנטיות חלוצות לרבנוּת אורתודוכסית.

כל מילה עברית נושאת עמה אלפי שנות משמעות, ומתעוררת השאלה איך נכנה אישה אורתודוכסית המכהנת ברבנות? "רב" הוא גבר, "רבנית" היא אשתו של הרב, התואר "רבה" כבר "נתפס" על ידי הזרמים הליבראליים. נכון לרגע זה כמעט אין נשים כאלו, וכמעט אין קהילות שיקבלו את סמכותן, כך שהתואר הוא רק אחד האתגרים העומדים בפניהן.

אלי שלנגר שהגיעה לאחרונה מארה"ב, כבר לומדת כאן להיות פוסקת הלכה. היא מספרת סיפור אישי המבהיר את עוצמת המהפכה, ומזכיר לי את חלומות נעוריי: "בילדותי רציתי ללמוד הלכה וחלמתי להיות רב, אבל לא היה לי היכן ללמוד, ובוודאי שלא הייתה קהילה שתקבל אותי, אז ויתרתי על החלום", היא אומרת. "בהמשך הוקמו מסגרות שאפשרו גם לנשים ללמוד רבנות ופסיקת הלכה. וכיום, כשאני כבר יכולה ללמוד, אני מגלה שהדבר המשמעותי בעיניי הוא דווקא החסידות..."

"אז את רוצה להיות אדמו"רית?" אני שואלת, והצחוק הפורץ מפיה מלמד שזה כנראה לא יהיה התואר שבו תבחר.

לא מפתיע לגלות שהגרעין הראשון של אורתודוכסיות הלומדות להיות פוסקות הלכה בישראל, איננו ישראלי ברובו. סטודנטית נוספת, דיאן, הגיעה מצרפת, והחברה השלישית, ארן לונדון, הגיעה מארה"ב. ארן חושבת שעם סיום לימודיה תכנה את עצמה בתואר Rabbi, ובכך תחמוק מהמחלוקת סביב התואר העברי.

ומן העבר השני של ההפתעות - רבנות חילונית

תומר בליתי-דגן הוא הפתעה נפלאה (מני רבות) שגיליתי במפגש עם חבורת הרבנים. הוא איש מרשים, המנהל את בית הספר התיכון לאמנויות בירושלים, ודבר במראה או בביוגרפיה שלו לא מרמז שהוא לומד להיות רב חילוני.

"אני לא יודע אם רציתי להיות רב, רציתי ללמוד לרבנות. הלימודים הם מהלך פוליטי ואישי. לתוכנית שלנו קוראים 'תמורה', והלימודים אכן מחוללים תמורות אישיות וחברתיות. הרבנות החילונית עמלה לנכס מחדש לחברה החילונית את התרבות היהודית".

מסורת של רבנות נשית

אני משתעשעת בהבנה שרבנות נשית-אורתודוכסית ורבנות חילונית מפתיעות אותי, בעוד רבות רפורמיות הן עבורי כבר דבר שבשגרה,

הכי מסורתי שיש. נועה מזור וליאור נבו הן הרפורמיות בחבורה, ולשמחתי מאחוריהן וסביבן מורשת של רבנות נשית. אני בודקת איתן את האפשרות שהמהפכה הפמיניסטית היא המאפשרת את פריצת הגדר בין הזרמים הדתיים השונים.

לנועה אין תשובה חד-משמעית: "אולי הפמיניזם מאפשר את זה. הרי עמדת יסוד של המחשבה הפמיניסטית היא הערעור הקבוע על דפוסי חשיבה ומבנים חברתיים. האמת המצערת, מבחינתנו, היא שלבית המדרש שלנו מגיעים רק אנשים עם ערכים פמיניסטיים. השיח שלנו לא כוחני ולא לעומתי, ואנשים עם גישות שמרניות יותר מתקשים להשתלב בו".

ליאור נבו מוסיפה על ייחודו של בית מדרש: "הקמתו הייתה מתוך שאיפה ליצור מציאות שבה סטודנטים לרבנות מכל הזרמים יוכלו לשוחח על המשותף, וגם על המבדיל ביניהם. פעמים רבות אנו מוצאות בתנועות הליברליות נטייה לשוחח רק על המשותף ולהשתיק את המבדיל, ואנחנו בוחרות לתת מקום גם לשונה".

התם עידן הזרמים ביהדות?

את נועה וליאור אני מכירה ומוקירה שנים רבות. שתיהן אקטיביסטיות חברתיות ופעילות ב"נשות הכותל". לא פעם אני שואלת את עצמי איך ייתכן שגברים אורתודוכסים מסרבים להתפלל במניינים ליבראליים, ואילו "נשות הכותל" האורתודוכסיות מתפללות עם רפורמיות? האם מאבק הנשים לשיוויון אותו הציבו לפני המחלוקות הזרמיות, מבשר את תום עידן הזרמים ביהדות זמננו?

מורה נבוכי סדר

פסח הוא חגם של חז"ל, ובו הם מוכיחים את שליטתם בבתים הפרטיים של היהודים. מי היה מעלה על הדעת שחבורת אנשים שחיו לפני אלפיים שנים, כמעט, תגרום לעם שלם לשבור את השיניים בטקסטים ארכניים ולא מובנים. אבל זו המסורת שלנו, והשאלה שרבני בית מדרש זה מתמודדים עמה, היא האם להמליץ לאנשים להישאר נאמנים להגדה ולטקס.

"לתחושתי", אומר תומר, "חילוניות ישראלית משמעה אורתודוכסיות בציפוי דק. אני, כחילוני, לא חוויתי ליל סדר שאיננו אורתודוכסי במהותו. יושבים החילונים קוראים את ההגדה. מבינים בה מעט - ועדיין קוראים אותה ככְתבה, וזה מציק לי".

אז איך יוצאים בסדר מליל הסדר?

"הדבר המרכזי הוא לספר על היציאה מעבדות לחירות", אומר ירח, הרב הקונסרבטיבי, העובד גם במכון גיור. "משום כך ביקשתי מהמתגיירות במכון להכין לליל הסדר סיפור אישי של יציאה מעבדות לחירות. לכל אדם יש סיפור מיוחד, רגע מיוחד שבו חווה יציאה מעבדות לחירות - וכדאי שזה יעמוד במוקד הסדר".

האם צריך להיפרד מההגדה המסורתית?

מן העבר השמרני מצביעות הרבניות האורתודוכסיות על ההנאה שבשיחות המשפחתיות סביב ההגדה של פסח. ארן לא מוכנה לוותר על ההגדה, ומשתפת במסורת הלמדנית של ליל הסדר: "בבית הוריי יש קופסה של הגדות, וכל אחד מקבל הגדה אחרת. כשמישהו מוצא דבר מעניין הוא קורא אותו בקול, ואנחנו מדברים עליו".

לערגה לבית מדרש משפחתי סביב שולחן הסדר, שותפה גם אלי: "בלילה הזה הבית שלנו הופך לבית מדרש, ועבורי זהו הלילה טוב ביותר בשנה; לילה רוחני שבו מרגישים חירות. עכשיו אני בארץ, בלי המשפחה הרחבה, ואני לא יודעת איך נחגוג. החלום שלי הוא להזמין הביתה הרבה אנשים שאין להם היכן לחגוג, ולהכניס לסעודה חירות ורוחניות". דיאן מספרת שבביתה קריאת 'שיר השירים' הציעה את רגעי התרוממות הרוח והחברותא המשפחתית.

סדר חדש בהגדה

לעומתן, תומר לא חושש לשנות: "החינוך ב'תמורה' הוא לא לפחד לשנות. תחת הטקסטים הלמדניים אנו מבקשים להשיב להגדה את האדם; את משה ומרים שהוצאו ממנה, וגם אותנו, המסובים החילוניים. אבל אני לא רוצה ליצור הגדה חדשה לגמרי. אני לא רוצה לייצר זרות מוחלטת ביחס למסורת".

לא שופכות את חמתן

"את הסדר אנחנו עורכים בישיבה בסלון, ולא סביב השולחן", מספרת ליאור. "זה התרגום שלנו למצוות ההסבה.

זה מאפשר לקיים שיחה. המשפחתיות היא בעיניי החלק החשוב של ליל הסדר".

ביחס לתכנים, ליאור מעלה את הסוגייה הקשה של הזעם המופנה בהגדה גלפי הגויים: "אני לא יכולה לחיות עם הבקשה 'שפוך חמתך על הגויים', וכשאני מנחה את הסדר אני אומרת במקום "שפוך חמתך" נוסח אלטרנטיבי (שהוא אולי קדום): 'שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך...' או נוסחים אלטרנטיביים לברכה זו".

פרחי הרבנות מתמודדים ברצינות עם שנאת הגויים שנמצאת בהגדה. המכות והניסיון הדרשני להעצים את מספרן, גורמים לחוסר נוחות משותף. אלי מספרת על "צעצועי עשרת הדיברות" הפופולריים בקרב יהודי ארה"ב: "צפרדעים קופצות, וצבעים אדומים כדם מצרים". היא לא אוהבת את אלה, ואף מתלבטת מה לעשות עם ספר על מכות מצרים שאמה קנתה לילדיה.

ונועה, הרפורמית, מזכירה את טיפטוף טיפות היין בזמן הקראת עשרת המכות: "יין מסמל שפע ושמחה, ומבחינתי, הוצאתו מהכוס מבטאת את הצער נוכח הסבל של המצרים".

לסיום מצייד אותנו תומר בלינק לשיר שאפשר להשמיע בליל הסדר (או לפניו) המזמן שיחה משמעותית על עבדות וחירות בזמן הזה. לחצו כאן לשמיעתו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בתגובה לדבריי על אפשרות לחזרה בתשובה של אנסים, כתב עודד (טוקבק 34 מהשבוע שעבר): "אם אלוהים רוצה – שיסלח".

חברים נוספים העירו ברוח דומה. אני לגמרי מסכימה אתכם. לכן אני לא מדברת על סליחה (האמורה לבוא מהקורבן אל התוקפן), אלא על שיקום וחזרה בתשובה של התוקפן.

אני מבקשת להפריד בין הסליחה, לבין השיקום והתשובה. רעיון הסליחה בעייתי לי. אני עדיין לא מבינה אותו ואת חשיבותו, ואני חוששת מפני התביעה לסלוח המופנית לנפגעים. אני רוצה שמי שפגע בי ישקם את עצמו - אבל שזה יהיה בלי קשר אלי. מבחינתי, תהליך השיקום של הנפגעת הוא גם בניתוק הקשר עם מהפוגע.

חג חירות שמח!