"פנסיון פראכט": זה רק חצי פנסיון
יש בעיבוד של תמר ירום לספר "לילה ועוד לילה" של אהרון אפלפלד ניסיון להגיד משהו על פליטי השואה וקשיי קליטתם בישראל. אך "פנסיון פראכט" הוא סרט מבולבל, תלוש ולא תמיד מובן - ולא בגלל היידיש השופעת בו
דמויותיהם של ניצולי השואה מלוות את הקולנוע שנוצר בארץ עוד מהתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. בסרטים מוקדמים דוגמת "בית אבי" מ-1947, או "אדמה" מאותה שנה, מוצג הפליט היהודי מאירופה כמי שחווה, באופן מלאכותי ודידקטי, שחרור מהטראומה של המחנות הרודפת אותו, ומשתלב בהצלחה במלאכת הגשמת החזון הציוני. סרטים מאוחרים יותר, משלהי שנות ה-70 ואילך, כ"רובה חוליות" (1979) או "הקיץ של אביה" (1988), מציגים אותו כטרוף דעת המתקשה למצוא את מקומו במדינה שאך זה הוקמה.
מבחינה זו, מהווה "פנסיון פראכט", סרטה של תמר ירום, לפי ספרו של אהרון אפלפלד "לילה ועוד לילה" שראה אור בשנת 2002, נדבך נוסף בשיח קולנועי שהלך והתעצב במשך השנים. התמורות שחלו בו ייצגו, בין היתר, את רגש האשמה שחשה החברה הצברית על יחסה לאבק האדם שהגיע הנה מהגיהינום באירופה. מה חבל, על כן, שמדובר ביצירה זניחה ותמוהה לעיתים ש"מסמנת" נושאים, אך אינה דנה בהם בצורה מספקת.
עלילת "פנסיון פראכט" מתרחשת בירושלים של 1960, ובבית ההארחה שבכותרת משתכנים להם ניצולים מאירופה שהמשותף לכולם הוא הגעגוע לחייהם מלפני המלחמה והתשוקה להחיות את שפת היידיש. גיבור הסרט, מנפרד (צחי גראד), הוא סוחר מפוקפק הנחוש בדעתו למכור את רכושו ולתרום את הכסף למטרות שימור השפה. זאת על אף הסתייגותם של חבריו לפנסיון מגובה הסכום, שהוא מעל ומעבר למה שצריך, ובנו הזקוק בעצמו למזומנים (יש לו גם בת, אך זו מופיעה בסצינה קצרה אחת, באופן שהופך את נוכחותה בסרט לחסרת משמעות).
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
שאר דיירי הפנסיון - אלה מגולמים, בין היתר, בידי משה פרסטר, ולדימיר פרידמן ואורי קלאוזנר - חווים אף הם מצוקה קיומית, ומבלים את ימיהם במקום במשחקי קלפים, קריאת שירה ביידיש, שתיה והתפלשות בייאושם וייסוריהם. עיסוקם האובססיבי בשימור השפה היידית מבטא למעשה את הכמיהה אל העולם הגלותי, ואת הבדידות שהם חשים בירושלים של ההווה שמייצגת את זרותם. כך נהפך הפנסיון מאתר ממשי לסביבה סימבולית שבה ממשיך ורוחש עולם של רוחות רפאים - יהודי אירופה שנכחדו בשואה.
מבחינה חזותית מצטיין הסרט במראה ואווירה של פילם נואר הוליוודי משנות ה-40. זה כולל גם בית קפה אפוף עשן שבו פוגש מנפרד באישה מהעבר ההופכת לבת זוגו (יעל טוקר), ובו מזמרת פאם פאטאל מקומית (מרינה מקסימיליאן בלומין) שירים ביידיש בעיבוד ג'אז. אחד הדימויים הזכורים מהסרט הוא זה של ערימות ספרים וחוברות ביידיש שמסמלים את רצונם של הפליטים לשמר את תרבותם.
אלא ש"פנסיון פראכט" מתקשה להרשים, בעיקר משום שאף לא אחת מהדמויות המופיעות בו מפותחת כהלכה. קשה, למשל, להבין מה עומד בבסיס האובססיה של מנפרד להיפטר מרכושו ולהעניק מחצית מהונו לוועדה לשימור השפה היידית. האם זה נובע מרצונו להחיות משהו מן העבר, או שמא מהתחושה שחייו בהווה הם נטולי משמעות, ושמעשה קיצוני זה יעניק להם איזשהו ערך וחשיבות? הסרט אינו מבהיר.
כך נותר סרטה של ירום (שביימה בעבר את הסרט התיעודי "לראות אם אני מחייכת" על הטראומה שחוו חיילות צעירות בתקופת שירותן בשטחים), כמעין פנטזיה אפלה, שגיבוריה הם חיים-מתים, והמקום הסוריאליסטי שבמרכזה מסמל את היותם לא פה-לא שם, את תלישותם. חבורה עולצת של כלי זמר המלווה את הסרט אמורה להעניק למתרחש מימד הזוי (המזכיר במקצת את סרטיו של אמיר קוסטוריצה), אבל התוצאה אינה מתחברת ליצירה בעלת ערך ומשמעות, והסגנון נותר בה העיקר.
"פנסיון פראכט" (ישראל) - במאית: תמר ירום, שחקנים ראשיים: צחי גראד, ולדימיר פרידמן, מיכאלה עשת, משה פרסטר, אורי קלאוזנר, ויעל טוקר. אורך הסרט: 93 דקות.
