"דירה בפריז": כמו כל דירה אחרת
במאי התיאטרון ישראל הורוביץ בחר לעבד לקולנוע את מחזהו הבינוני "דירה בפריז", שמציג קלישאות חבוטות על אלכוהוליזם, מניירות צפויות על רחמים עצמיים ותובנות בגרוש על יחסי אבות ובנים
"דירה בפריז" ("My Old Lady") הוא סרטו הראשון באורך מלא של המחזאי האמריקאי ישראל הורוביץ בן ה-75. קשה להבין מה היה דחוף כל כך לאיש התיאטרון המהולל, שהיה חברו הקרוב של סמואל בקט ומחלק את זמנו בין ניו-יורק ופריז, לעבד אל הבד דווקא את מחזהו הבינוני מ-2002 שאינו אלא רצף של קלישאות דרמטיות, מונולוגים מלאכותיים ופסיכולוגיה בגרוש. על במת התיאטרון המסחרי זה אולי עובד. כסרט, התוצאה נטולת עניין ומבוימת ביד כבדה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
קחו, למשל, את הדמות שמגלם פה קווין קליין. זו של מתיאס גולד המכונה בפי חבריו "ג'ים", גבר אמריקאי בודד וחסר פרוטה שחייו הם רצף של כישלונות. סופר שמעולם לא פרסם, גרוש בשלישית ואלכוהוליסט לשעבר, שאביו מוריש לו את הנדל"ן שבכותרת. כאשר הוא מגיע לפריז על מנת למכור את הדירה רחבת הידיים שברובע המארה מתברר לו שמתגוררת בה אלמנה קשישה, מתילד ז'יראר (מגי סמית'), ושאביו למעשה הותיר אותו מסובך עם חוזה המחייבו לשלם סכום חודשי לדיירת עד יום מותה.
אין סיטואציה שבלונית יותר מאשר מפסידן נצחי האוחז בבקבוק יין שממנו הוא גומע במהירות (והרי תמיד כאשר מוצג בפנינו אלכוהוליסט לשעבר ברור לנו שמשהו יגרום לו לחזור ולשתות), ומכריז, מתנודד, איך אביו המנוח שהתנכר לו דפק את חייו כל הדרך אל העשור השישי שלהם. אבל זה בדיוק מה שיש לנו כאן, ואם מישהו ציפה ש"דירה בפריז" יפתיע עם איזו תובנה מקורית בכל הנוגע ליחסי אבות ובנים - כדאי שיחשוב שנית.
ההתחלה הקומית מעמתת את מתיאס עם מאדאם ז'יראר ועם בתה הרווקה והעגמומית, כלואה (קריסטין סקוט תומס) המתגוררת עמה. בהיעדר חלופה, מתיאס שוכר חדר בקומה העליונה של הדירה שירש, ובוחן את אפשרויותיו המתבררות כמוגבלות ביותר אחרי ביקור אצל הרופאה של מאדאם ז'יראר המבשרת לו שהמטופלת שלה בריאה כשור.
אלא שהסיטואציה המוזרה אינה מהווה אלא בסיס לרצף של סיטואציות דרמטיות וסודות משפחה שנחשפים
והופכים את חלקו השני של "דירה בפריז" לסדרה של חשבונות נפש נוקבים שעורכים ילדים עם הוריהם, החיים והמתים, וגורמים אף למתיאס וכלואה המתעבים זה את זו לזהות את עצמם וגורלם האחד בשני.
הבעיה האחת עם "דירה בפריז" נעוצה בתיאטרליות שלו. די להיזכר בעיבודים הקולנועיים שהתקין לאחרונה רומן פולנסקי למחזות המצליחים "אלוהי הקטל" ו"ונוס בפרווה" כדי להבין איך ניתן לעשות זאת נכון. אבל הורוביץ פשוט מציב את מצלמתו מול שחקניו, ומניח להם לשאת את המונולוגים שלהם שנדמים עשויים יתר על המידה. במיוחד אמורים הדברים בקווין קליין, שדמות השתיין המועד בגילומו גורמת לו להשתלט על הסצינות באופן צורם במיוחד. הנה לפנינו עוד דמות של אלכוהוליסט, שכמותה ראינו בלי סוף, המתפרצת ומרעימה בקולה בצורה גסה ומופרזת.
ניסיונותיו של הורוביץ "לפתוח" את המחזה ולצאת אל רחובות פריז וגדות הסן אינם צולחים. שתי דמויות, אלה של סוכן נדל"ן (בגילומו של דומיניק פינון הזכור מ"אמלי" ו"דליקטסן"), ושל איש עסקים המבקש לרכוש את הנכס על מנת להרוס אותו - נדמות מיותרות. האחרונה אף מעניקה לסרט מימד דידקטי ומוסרני.
שלוש הדמויות המרכזיות בסרט אינן מפותחות כהלכה. מתיאס וכלואה שקועים כל אחת באומללותם, אך שניהם לא מצליחים לשכנע ולעורר איזושהי הזדהות (הרומן שמנהלת כלואה עם גבר נשוי ואב לילדים אף נדמה מאולץ וסכמטי), והרחמים העצמיים שלהם לוקים במנייריזם. מגי סמית היא היחידה שהופעתה כאן נסבלת, אולי משום שהיא מחליקה בקלילות לדמותה של קשישה חיננית שבהדרגה מתגלים גם השלדים בארונה.
