"מרדף לילי": את ליאם ניסן הזה כבר ראינו
ליאם ניסן - פעם שחקן דרמטי מוערך - הפך בשנים האחרונות לכוכב אקשן להשכיר, וסרטיו נראים ממש אותו דבר. "מרדף לילי" כמעט ומציב את הגיבור הקטלני והמיוסר כפארודיה על עצמו. לפחות סצנות האקשן מהנות, כרגיל
כבר זמן מה שלליאם ניסן יש סט כישורים ספציפי. חותמת של שחקן איכות ("טס", "רשימת שינדלר") שעבר הכשרה כג'דיי והפך לגיבור פעולה. מאז סרטי "חטופה" הוא השחקן הזה שגם הולך מכות וגם יודע לשחק ולהכות על חטא. הוא מכסח אבל נאכל מבפנים. וכך גם בסרט החדש בכיכובו "מרדף לילי", בבימוי ז'אום קולט סרה לפי תסריט של בראד אינגלסבי.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
הסרט מביא לשיא כמעט עד כדי הגזמה את ניסן שיורה ובוכה: הוא מתהדר בכישורי ירי והרג הכרחיים לדמות וסודות אפלים על מעלליו מהעבר, ובכישורי בכי שתמיד קשורים לחיי משפחה כושלים. הפעם ניסן הוא ג'ימי, מתנקש לשעבר והחבר הכי טוב של שון (אד האריס). שון הוא אייל פשע שהצליח בחיים, בזמן שג'ימי פיתח מצפון וחיבה לטיפה המרה, ודי כשל ונותר בודד במצב עגום.
בנו היחיד של ג'ימי, מייק (ג'ואל קינמן), רחוק מעולם הפשע, ומתנכר לאביו - גם בגלל עברו המפוקפק, וגם כי האב לא ממש היה נוכח בחייו. ככה זה כשאתה מתנקש, זה מפריע להגיע לאסיפות הורים. לעומת זאת, גם לשון יש בן יחיד, דני (בויד הולברוק), שמאוד רוצה ללכת בדרכיו של אביו ולהיות פושע עשיר ומצליח. רק שהוא כצפוי פזיז, שחצן ומעצבן. ככזה הוא גם מתחצף לאביו וגם עושה, נקרא לזה, טעויות חמורות בשיקול הדעת.
בזמן שהוא נהנה לזלזל בג'ימי, שמתנהל בתחילת הסרט כמו שבר כלי, דני מסתבך. הסיבוך שלו מערב במקרה ובעל כורחו את מייק, הבן של ג'ימי. מכאן מתחיל העניין שלשמו התכנסנו: ג'ימי חייב לבחור צד. הבן שלו שהוא היום גם איש משפחה אבל לא רוצה שאביו ייכנס אליו הביתה, או הבוס והחבר הטוב, האדם היחיד שעוד רואה בו משהו.
ג'ימי מחליט, וההחלטה מובילה למרדף יריות שנמשך, כשם הסרט, כל הלילה. בסך הכל, הרעיון של "מרדף לילי" סביר לסרט, גם אם ראינו אותו אי אלו פעמים בעבר. קולט סרה בעצמו ביים את ניסן בשנים האחרונות ב"זהות לא ידועה" ו"נון סטופ". מחזור הוא לא מילה גסה, אבל המחזור בסרט הזה לא מוציא שום דבר שראוי ממש לשימוש.
הסרט מראש נמצא בנקודה קצת מאתגרת כי ניסן מתקרב להיות פרודיה על עצמו. הוא עדיין משכנע, אבל כבר די קשה לרחם על דמויות שהוא מגלם או להזדהות איתן. פשוט שמענו את סיפור חייה הבעייתי מוסרית
אך הנוגע ללב של הדמות שלו ביותר מדי סרטים קודמים בכיכובו.
הקונפליקט הרגשי שאמור להיות עז, מטלטל, ואפילו טרגי, לא ממש משאיר אפקט כזה. אולי כי הסרט נפתח בקפיצה קדימה בזמן לקראת סוף ההתרחשות, ואז מתחיל בפועל וחוזר 16 שעות אחורה. מהסצנה המקדימה ברור מה עומד להתרחש ומי יישאר בחיים לקראת סיום. היא מנטרת את המתח וגם עושה לסרט כולו סוג של ספוילר.
בנוסף, היחסים בין שון לג'ימי - חברים כה ותיקים - מסומנים בלבד. ברור לנו שהם חשובים מאוד זה לזה, אבל לא ממש ברור למה צריך להיות לנו אכפת. כנ"ל לגבי היחסים של ג'ימי עם מייק. הם שעתוק של כל כך הרבה קלישאות שהם מותירים רק צל חיוור וצפוי של עניין ורגש.
יש גם שימוש יתר באפקט הקולנועי הסמלי שבו המצלמה יוצאת בזום אאוט מהיר עד כדי בחילה וטסה במעוף ציפור מעל העיר מנקודת התרחשות אחת לשנייה כל כמה סצנות. אולי זה אמור להדגיש את הריחוק הפיזי והרגשי בין ג'ימי למייק, אולי סתם לתרום לאקשן. בכל אופן הוא כושל בשניהם.
ונשארנו עם האקשן. אקשן טוב יכול לפצות על יחסים מודבקים בין דמויות ולהעביר את הזמן בכיף גדול. כאן הוא אפקטיבי למדי, למרות שלא מייצר הפתעות או מספיק מתח. ג'ימי טוב עם כל מה יורה, ביססנו את זה, ועל כך נשענות רוב הסצנות - רק אין מולו מספיק יריבים מעניינים. יש ניסיון לבנות מולו אויבים מאתגרים וסצנות לוחמה בשטח בנוי, שלא מתרוממות.
למרות הבונוס של וינסנט ד'אונופריו מ"חוק וסדר" ו"דרדוויל", שמגלם בלש נחוש והגון שרוצה לתפוס את ג'ימי, האקשן - כמו רוב הסרט - מדשדש, מעביר את הזמן, אבל לא ממש מרשים.
