"צילי": מרוב צורה, לא רואים תוכן
סרטו החדש של עמוס גיתאי מצטרף למכלול היצירה העלילתית שלו המבקשת להפגיש בין הדימוי החזותי לתכנים אותם הוא מייצג. ב"צילי" - עיבוד לספרו של אהרון אפלפלד - הניסוי אינו מצליח. התוצאה היא קלישאה אינטלקטואלית
סרטיו העלילתיים של עמוס גיתאי עוסקים בתהיות פוליטיות ואסתטיות, בסוגיות שעניינן טראומה וזיכרון, ובעיקר בטיבו של המקום הזה. מרביתם אינם מונעים על ידי עלילה במובן המקובל ורגש, וניתן אם כבר להגדירם כמסות קולנועיות הפועלות יותר במישור התיאורטי והאנליטי. סרטו החדש "צילי", שנוצר בהשראת הרומן "כותונת הפסים" מאת אהרון אפלפלד, מכיל באופן פרדוקסלי את כל הקלישאות המאפיינות קולנוע גבה מצח המעמיד פני יצירה בעלת משמעות אינטלקטואלית.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
המחשבה על הקשר בין תוכן וצורה עומדת בבסיס עבודותיו של גיתאי, שסרטיו התיעודיים הם עדיין טובים לאין ערוך מהעלילתיים שביים, והשימוש בשוט הרציף הארוך הוא אחד מסימני ההיכר האסתטיים שלהן (סרטו הקודם, "אנה ערבייה", אף התבסס על שוט רציף אחד באורך של כ-80 דקות). הבעיה עם סרטו הנוכחי היא, שכל אחת מההכרעות האמנותיות בו אינה לגמרי מפותחת, והניסיון להציע אינטרפרטציה או תגובה להן מעורר בעיקר תהייה.
קחו, למשל, את בחירתו של גיתאי בשתי שחקניות (שרה אדלר ומשי אולינסקי) לגלם את דמותה של צילי, פליטה יהודייה באירופה של ימי השואה המסתתרת ביערות באוקראינה. לכאורה, הכרעה אמנותית המבקשת להציג את הגיבורה בשתי תקופות סמוכות בחייה, ואת המעבר מבתוליות ותום אנושי אל התנהלות חייתית המונעת מאינסטינקט הישרדותי (ואכן, צילי בגילומה של אדלר מזכירה את בן היערות מסרטו של פרנסואה טריפו "ילד הפרא" מ-1970).
אלא שהפיצול הזה - אם אמנם תופסת הפרשנות המוצעת - אינו מעניק משמעות של ממש לסרט, והרגעים שבהם מופיעות שתי השחקניות יחד נדמים שרירותיים. אם מוסיפים לכך את העובדה שקולה של השחקנית ליה קניג המדקלמת ביידיש את קורותיה של צילי, שהסתתרה לבדה בצריף אחרי שכל משפחתה ברחה ובהמשך מצאה את עצמה ביער, מהווה נוכחות נוספת של הגיבורה שהפכה לזיכרון - נוצר עומס שמכריע את הסרט.
הסרט נדרש לדימוי יפה של מחסה עשוי ענפים וזרדים שבצילום מלמעלה נראה כמו קן. שם מוצאת צילי מקלט, אך שם היא גם נאנסת על ידי פליט אחר (אדם צקמן) המוצא מסתור ביער. חלקו הראשון של הסרט מוקדש לאינטראקציה בין שתי הדמויות האלה שמתנהלת רוב הזמן בשתיקה למעט מספר משפטים ביידיש. אגב כך, זהו העיבוד השני, לצד "פנסיון פראכט", לספר מאת אפלפלד שמוקרן בימים אלה על מסכינו, וכמו סרטה הנ"ל של תמר ירום, גם הוא משיב את היידיש - שפת הגולה ויהדות אירופה שהושמדה - אל החזית, אחרי עשורים רבים של התעלמות קולנועית ממנה.
בעוד חלקו הראשון של "צילי" אינו מתרחש בתקופת זמן מוגדרת (רעשי היריות הבלתי פוסקים בפס הקול הם היחידים המעידים על המלחמה שברקע), חלקו השני עובר לרגע היסטורי קונקרטי - זה של שיירות פליטים יהודיים העושים דרכם לפלסטינה. יש משהו בדימויים הללו שמזכיר את "קדמה" שגיתאי ביים ב-2002, ועסק בהעפלה ומלחמת העצמאות, וכמוהו גם חלק זה של הסרט מתנהל יותר כמו מסכת היסטורית שבמהלכה פוגשת צילי בפליטה נוספת (ילנה ירלובה).
זהו חלקו החלש של הסרט, שבו נדמים הפליטים לניצבים המאזינים לנגינת כינור (בביצוע אלכסיי קוצ'טקוב) וממתינים דוממים בהאנגר ענק להמשך מסעם. ניכר שגיתאי מבקש להציב כאן אופציה שונה, מרוחקת ואנליטית יותר, לייצוג האסתטי של הטראומה של המלחמה, אך התחושה היא שמדובר בקלישאות אמנותיות בעלות מרחב רעיוני מוגבל ביותר.
נראה שגיתאי מבקש לומר ב"צילי" משהו על מקומו של הפרט בתוך סחף ההיסטוריה, על הישרדות נשית וגורל יהודי, כמו גם על ייצוגם של טראומה וזיכרון. אך האמירה הזו נותרת מעורפלת, ודימוייו של הסרט,
שחלקם כאמור מעניינים (הצילום היפהפה הוא של גיורא ביח), משתלטים על היבטיו הרעיוניים.
חלקו החותם של הסרט מורכב מסרטי ארכיון נושנים שבהם נראים ילדים חייכניים מנפנפים בידיהם אל המצלמה מתישהו באירופה שלפני המלחמה – סביר להניח שרבים מהם יהודים שנרצחו מאוחר יותר במחנות – לצלילי פס הקול העוצמתי שכתבו עמית פוזננסקי וקוצ'טקוב, ומבוסס בעיקר על נגינת כינור. זהו הרגע קורע הלב היחיד בסרט, והוא מעיד אולי על מה שהסרט מבקש, ולא ממש מצליח, לעסוק בו – תום הילדות והתמימות בעידן של מלחמה.
"צילי" (ישראל) - במאי: עמוס גיתאי. שחקנים ראשיים: שרה אדלר, משי אולינסקי, ליה קניג, ילנה ירלובה ואדם צקמן. אורך הסרט: 90 דקות.
