גם בישיבה של בני יודעים: אני לסבית, מזרחית ודתייה
לפני גירושיי, הם היו מזרחיים בישיבה אשכנזית. אחרי גירושיי, הם היו ילדים לאם לסבית בישיבה תיכונית.החלטנו שלא להסתתר עוד. ילדינו המתחנכים בבתי ספר דתיים, בחרו אף הם בנו. הם דור ההמשך לאמא לסבית, מזרחית, שלא בורחת, לא מסתתרת ולא מתביישת יותר. עכשיו זו חובתה של החברה הדתית לקיים את השיח הזה
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אמנם דאגתי לכל צרכיהם, והם מילאו את מחשבותיי ולבי בכל יום ובכל שעה. אך התברר לי כי הבחירות שברצוני לקיים בחיי, בבחינת להיות או לחדול - הן עבורם משא כבד מנשוא: ילדיי נאלצים להתמודד עם העובדה שאמא שלהם היא אישה לסבית, דתייה ומזרחית.
כל מה שחדש ומעניין בעולם היהודי - בערוץ היהדות :
- מחקר: "ילדי השואה נפלו בין הכיסאות"
- הנכדים של סאלח שבתי בוכים/ אלי ברקת
- "נייעס" מציג: ערבי המחמד של פוניבז'
מגיל צעיר הבנתי שאני לא נמשכת לבנים. וככל שהתבגרתי - השאלות גברו ועלו. כשהעזתי לשתף חברה בעניין, היא אמרה לי שגם היא מרגישה כמוני לפעמים, ו"זה עובר". את אותה התגובה קיבלתי מהרבנית שלי לפני החתונה. אמרתי לה שאני לא נמשכת לאדם שעתיד להיות בעלי, ושאלתי מה עליי לעשות וכיצד נסתדר. גם היא ביטלה את סימני השאלה במילים: "זה יעבור ויהיה בסדר".
התשובה הספיקה לי, ובאמת האמנתי ש"זה" יעבור. אבל זה לא עבר. לאחר נישואים שכשלו, וחיים בחברה אשכנזית-חסידית שבה נאלצתי להתאים את עצמי להתנהלות הרוב – הבנתי שכדי לשרוד, אני חייבת למצוא את המקום שישיב לי את זהותי - מקורותיי המזרחיים, ויאפשר לי לחיות חיי אמת - בזוגיות עם אישה. כך בניתי את עצמי, אך הנחתי לילדיי לגלות את טעמה המר של ההדרה.
נאלצתי "להתחפש" לפני ראש הישיבה של בני
לפני גירושיי, ילדיי העבירו את ימיהם באולמות הלימוד בישיבה האשכנזית, והשקיעו את מרבית זמנם וכוחם
כדי להבין איך עליהם להשתלב במסגרת החינוכית הזו כילדים ממוצא מזרחי. לילדיי לא היה סייכוי: הם היו מזרחיים, בעלי נורמות ומנהגים שונים, ומראה אחר.
לאחר שיצאתי – והוצאתי אותם למוסדות חינוך דתיים-לאומיים, הצלחנו לצלוח את המשוכה העדתית, ועובדת היותם "ילדים ממוצא מזרחי" הפכה לנושא משני בחשיבותו. אבל זהות אחרת בלעה את מקומה: ילדיי נאלצו להיאבק על השתייכותם לחברה הדתית, למרות שאמא שלהם היא לסבית שחיה עם בת זוג.
כשהבאתי את בני לראשונה לחדרו של מנהל הישיבה החדשה, ידעתי כי מוטלת עליי משימה בלתי נסבלת: עליי להפוך לאישה שאינה מי שאני, ולהסתיר את נטייתי המינית וחיי המשותפים עם אישה אחרת. ידעתי כי יש גבול למאבקים שבהם יוכל בני לעמוד כתנאי לקבלה לישיבה.
שתקתי, ועם הזמן ידעתי שמוריו ורבניו היו מודעים למבנה המשפחתי שלנו, אך כיבדו אותי בשתיקה צורמת, שמטרתה לא לבייש את בני. רק בשנה האחרונה ללימודיו, העזתי לגשת לראש הישיבה ולספר לו את "הסוד". את פניו לא אשכח לעולם, וגם לא את המילים שהוציא מפיו: "אם הייתי יודע", אמר לי, "לא הייתי מקבל את הילד שלך לישיבה".
הילדים כבר חזקים מאתנו
לא הייתי צריכה יותר מאותו משפט מתנשא, כדי לדעת ששתיקתי הייתה המעשה הנכון – ואך ורק למען בני. כשבכורי בחר את המשך לימודיו בישיבת הסדר, הדברים נראו אחרת. אני ובת הזוג שלי עברנו תהליך מורכב וממושך להעצמת המשפחה. המגורים המשותפים עם ילדיי וילדיה פתחו מודל חדש בחיינו, שבו החלטנו שלא להסתתר יותר. ילדינו בני נוער, המתחנכים בבתי ספר ממלכתיים-דתיים, ישיבות תיכוניות ואולפנות - בחרו אף הם בנו, ואנחנו צועדות איתם יחד במסע הזה.
אנחנו משפחה דתית, עם אמהות ממוצא מזרחי ואשכנזי. האם החברה הדתית שסביבנו מכילה את הבחירה שלנו?
הוא יודע, לעתים טוב ממני, להתמודד עם ביטויים של מידור והרחקה. יודע להתמודד עם אנשים שמבטלים אותנו, וטוענים בפניו ש"אין דבר כזה, משפחה חד-מינית". אבל בעיני הבן שלי זו המציאות שלתוכה הוא גדל, ואין לו רצון לשנות אותה. הוא דור ההמשך לאמא לסבית, מזרחית, שלא בורחת, לא מסתתרת ולא מתביישת יותר.
המשפחה שהקמתי עם זוגתי מוכיחה, לטעמי, כיצד נראים החיים שהיהדות מצווה אותנו לקיים. הדת שלימדה אותנו כי יש אחריות סמלית, מהותית ותודעתית כלפי אלה שאינם הרוב - כמו הגר, היתום, הדל, האלמנה וטמא המת.
נתנו לנו הזדמנות נוספת
היחס לכל חלקי החברה, גם אלה המציבים בפניה שאלות קשות, הופך אותה לא רק לרוב מוצדק וחזק יותר,
שבו כל החלקים מתקיימים בכפיפה אחת, אלא לעולם שבו הדיאלוג הוא לב ליבו של השיח, גם כשאי ההסכמה היא רחבה מני ים.
היכולת שניתנה לי ולאנשים כמותי לבחון מחדש את הדרך שלנו, לשאול שאלות של אמונה, זהות ושייכות - מאפשרת לנו לקבל את ההזדמנות הנוספת שבה הבחירה שלנו תהיה בחירה של חיים.
חובה על החברה הדתית לקיים את השיח הזה, מכיוון שהוא מחזק את היכולת להכיר מגוון של צבעים חדשים בקהילה שלנו, להעשיר אותה ולגרום לה להיות רבת פנים, מכילה ורחבה יותר - והוא מצליח להשיב לי את זהותי הייחודית מבלי שאצטרך לוותר על דבר.
- ניקול גיל היא חברת ארגון "בת קול – לסביות דתיות", המפיק זו השנה השביעית את כנס "פסח שני – יום הסובלנות הדתית" בשיתוף מכון הרטמן ובתמיכת הקרן החדשה לישראל. הכנס העוסק השנה ביחס למזרחיות ולקהילה הדתית הגאה, ייערך היום (א') במכון הרטמן בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
