"מקס הזועם: כביש הזעם": אקשן בלי ברקסים
אם חיכיתם שלושים שנה למקס הזועם, יתכן שתתאכזבו מחזרתו לאקרנים שהיא גדולה ומלוטשת יותר, אך חסרת נשמה וחספוס שאיפיינו את הטרילוגיה המקורית עם מל גיבסון. מצד שני,"כביש הזעם" הוא סרט האקשן המרהיב והסוחף ביותר השנה. הוא כל כך עוצמתי שאולי אנחנו באמת לא זקוקים לגיבור
לפני שלושה עשורים נפרדנו ממקס הזועם בשירה של טינה טרנר "We Don't Need Another Hero". הזמרת האמריקנית הפופולארית מהאייטיז כיכבה כשחקנית ב"כיפת הרעם" - השלישי בטרילוגיית הדיסטופית, ושילחה את קהל המעריצים הנלהבים לבצורת ארוכה ארוכה. אתם לא זקוקים לגיבור אחר, הבטיחה. עכשיו, אחרי מסע של שלושים שנה במדבר, אנחנו מגלים שבאמת לא היה צורך באחד כזה - כי הנה מקס חוזר, גדול יותר, אלים יותר ומרהיב הרבה יותר - "מקס הזועם: כביש הזעם".
עוד ביקורת סרטים בערוץ הקולנוע:
- תפקיד חיי
את ההתנעה מחדש של מקס מוביל האב המייסד של הפרנצ'ייז, ג'ורג' מילר. גם הוא הפנים את המסר בשירה של טרנר. גם הוא כנראה לא נזקק לתחליף הירואי כשר - אלא אם כן אתם רואים בחזרזירון בייב ככזה. הבמאי האוסטרלי בן ה-70 חזר להפריח את השממה, באמצעות גשם של מזומנים שהורעף עליו. כמאתיים מיליון דולרים השקיעו אולפני וורנר ברוס בהפקה - יותר מפי עשר מהתקציב הכולל שהשקיעו בכל שלושת סרטי הטרילוגיה המקורית. ואת המשאבים הוא מנצל בחוכמה.
למרות השדרוג התקציבי הברור (גם בשקלול האינפלציה מאז) "כביש הזעם" הוא אינו סרט יקר באופן יוצא דופן במונחים של בלוקבאסטרים, והוא מבוסס על צילומי הסט, ופחות על אפקטים. ועדיין מילר מצליח בכשרון רב להעצים את האימפקט של האקשן באופן מעורר התפעלות, ואף השתאות. זו התחושה שעולה במהלך הצפייה במרדפי המכוניות ותוספי האנרגיה העוצמתיים על רקע הנופים המאובקים, בסצנות הקרב האינטנסיביות, ובדמויות הגרוטסקיות שהולמות ללא רחם אחת בראשה של השנייה, וגם בעיניים שלנו הצופים.
אם בזמנו היתה זו הכריזמה של מל גיבסון שכבשה את המסך כשהציג את עצמו לראשונה להוליווד בדמותו של מקס רוקטנסקי, הרי שהפעם אלו רעשי הרקע והמראות המהממים שמשתלטים על הסרט. כאמור, אנחנו לא צריכים גיבור אחר. בעצם לא בטוח שאנחנו צריכים גיבור בכלל. פעם אולי מילר נסמך על הכוכב הצעיר שלו, שכן "מקס הזועם" מ-1979 היה דל תקציב, כמעט מאולתר. הבמאי עצמו הקריב את מכוניתו שיצאה מהצילומים כשהיא בטוטאל לוס. בכל מקרה, המכונית מתה, אבל הטסט הצליח: שני סרטי המשך הפכו את הטרילוגיה לקאלט - גם עם טראשי מעט.
כשמילר התחיל להשתעשע ברעיון להפיק סרט "מקס הזועם" חדש ב-1998, גיבסון היה בתוכניות שלו. מקס הוא דמות די שתקנית, אבל הפה המלוכלך שפתח הכוכב ההוליוודי במציאות די פסלה את שיבתו לתפקיד. אולי אנחנו לא צריכים גיבור חדש, אבל כן שחקן אחר שיגלם אותו. מועמדותו של הית' לדג'ר נשקלה, אך נפלה באופן טבעי אחרי מותו הלא טבעי. מי שלוהק בסופו של דבר הוא טום הארדי הבריטי. וכמו גיבסון בזמנו, גם ממנו נדרש פשוט: תהיה יפה ותשתוק.
ואכן, הארדי לא מדבר הרבה בסרט. ואחרי ששמענו אותו לאחרונה מגמגם במבטא רוסי כבד ב"ילד 44" הכושל, כנראה שזוהי החלטה מבורכת. מי שגונבת את ההצגה היא שרליז ת'רון בתפקיד פיורוסה, לוחמת קשוחה ומחוספסת בשירותו של רודן מעוות בשם אימורטן ג'ו. הוא שיושב על הברז באמצע המדבר, שולט ביד רמה בנתינים צמאים הנשמעים למרותו. הוא נהנה ממעמד של אל, אלא שהקהילה סביבו גוועת וקמלה. צאצאיו הטבעיים, ואלו הרוחניים, חולים - ברוחם ובגופם. שטופי מוח, הם נכונים להקריב עצמם למנהיג. אבל לא פיורוסה. היא מתמרדת, וכך גם נשותיו הצעירות והיפהפיות.
העלילה יוצאת לדרך כשפיורוסה מבריחה את חמש שפחותיו של אימורטן ג'ו מההרמון שלו, ומובילה אותן במיכלית ענק אל הישימון - בתקווה לעתיד טוב יותר, איפשהו. אלא שעם היוודע דבר הבגידה, יוצאים "ילדי המלחמה" של הנבל בעקבותם ברכבי המלחמה המעשנים שלהם. אחד מהם, ניוקס (ניקולס הולט), משגר עצמו בפול-גז כשאיתו מקס, המחובר אליו ישירות לווריד. כן, בשלב הזה, גיבורנו משמש כבנק הדם שלו. בהמשך שניהם יעשו יו-טרן ויצטרפו לנשים הבוגדניות במלחמת הכל בכל, שהיא גדולה ועוצמתית יותר מכל דבר אחר שנראה לאחרונה על המסכים - כולל "מהיר ועצבני".
הבעיה שבכל מפגן האקשן הזה מתנדף לו סיפור הרקע וכן דמותו של מקס. מילר היה חלוץ אמיתי שפילס את הדרך מבעד למדבר האוסטרלי ועיצב במו חזונו תת-ז'אנר פוסט-אפוקליפטי - עולם גווע, שנוצר בהשראת המלחמה הקרה. המשאבים אזלו, ואיתם גם החוק והסדר. האנושות הולכת לאבדון, ומקס מייצג אותה. בסרט הראשון הוא עוד ניסה לשמור על צלם אנוש במסע נקם על מות אשתו, אך ב"מקס הלוחם בדרכים" (1981) גם הוא מתמסר כל כולו למלאכת הישרדותו האישית בערבה הצחיחה, ותו לא. כנווד חסר ערכים הוא מגיע לסוג של השלמה ואפילו תקווה בסרט השלישי "כיפת הרעם".
"כביש הזעם" מזכיר מאוד את הסרט השני בעיצוב הדמויות על מעילי העור והמסכות הגרוטסקיות והרכבים המשופצרים ככלי משחית, ספינות מלחמה בים החול היבש. העולם הפוסט-אפוקליפטי ניתן לנו בעובדה מוגמרת, ללא כל הקשר. ומילר גם מוותר על הביוגרפיה עוכרת השלווה של מקס עצמו - מלבד פלאשבקים קטועים וכמה מלמולים, אין לנו רקע עליו. אנחנו לא יודעים מה המניע שלו. אבל היי, כל עוד יש למכוניות מנועים - אז מה אכפת לנו.
אם יש פה איזשהי העמקה אפשרית זוהי הקריאה הפמיניסטית. ת'רון היא הגיבורה האמיתית של הסרט, ואיתה צבא אמזונות צעירות ויפות (ביניהן רוזי האנטינגטון-ווייטלי, זואי קרביץ, ונכדתו של אלוויס פרסלי ריילי קיאו), וגם אלו המזקינות. הן אלו שמסמנות את המוסר האנושי, ונלחמות עבורו בעוז. לשם השוואה, ב"אמריקה 3000" שהפיק מנחם גולן ב-1986 בהשראת מקס הזועם, האמזונות הן אלו השולטות בכדור הארץ שאחרי השואה הגרעינית, והן רעות.
במבט לאחור, למעט ליהוקו של יו קיז-בירן בן ה-67 לתפקיד אימורטן ג'ו (ב"מקס הזועם" הוא גילם את הנבל טו-קאטר, מנהיג כנופיית האופנוענים המוטרפת) נראה שאין יותר מדי מה שקושר בין "כביש הזעם" לטרילוגיה המקורית. מילר הביא לעולם בזמנו יצירה איטית, מחוספסת, וטראשית אבל מלאה בנשמה, בעוד שעתה הוא הוא מקדיש עצמו לאלמנטים ההפקתיים המלוטשים, לקצב המטורף ולוויזואליה המלהיבה שבוקעת כבר מצפיה בטריילרים. את חובבי "מהיר ועצבני" הוא יאכיל אבק, אבל מעריציו הנאמנים של מקס עשויים להתקשות בבליעה. זה לא אותו גיבור שטינה טרנר הבטיחה להם אז.
