"הרשימות השחורות" של בתי הדין הרבניים
איך אנחנו נותנים לגוף המורכב מגברים בלבד, ששיוויון מגדרי רלוונטי עבורם כתמונתה של גילה גמליאל - את הסמכות לקבוע ללא עוררין על חייהם של מיליוני אזרחים, ולנהל רשימות סודיות של פסולי ומעוכבי חיתון, הכוללות, בין השאר: מחויבות חליצה, ספק ממזרים, ספק יהודים, ספק מגוירים וספק בוגדות?
לאחר שהצעתי לחבריי בבית המדרש של הטוקבקים את הבמה המכובדת הזו, שבה יוכלו לכתוב מפעם לפעם את הפרשה ונקודת המבט היהודית שלהם - נענתה "אחת שמקווה לדעת. רחוק" - והסכימה לכתוב את הטור של פרשת השבוע הנוכחית, "נשא ". הפעם אשב אני בעמדת הטוקבקים. שבת שלום, רוחמה וייס .
בג"ץ מתמודד עם חסרונו של בית המקדש
בחודש שעבר נאלץ בג"ץ להתמודד עם חסרונו של בית המקדש, זאת בשל עתירה שהגישה אישה ששמה הוכנס לרשימת הנואפות של בתי הדין הרבניים, עקב תלונת בעלה, למרות שמולה לא נערך שום בירור בנושא. מכיוון שניתנה סמכות חוקית וייחודית לבתי הדין לדון בנושאי הנישואים והגירושים, נקבע שרשאים הם לנהל את רשימותיהם השונות, ובהן יובהר שבאם הוכח שהאישה בגדה בבעלה, היא תהיה אסורה לעד על בעלה - ועל בועלה (הגבר שאיתו קיימה יחסי מין מחוץ לנישואים).
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בפרשת השבוע שלנו, "נשא", מתואר חוק "האישה הסוטה", וממנו אין לנו אלא להסיק שאם בית המקדש היה קיים, הספק של דייני בית הדין בישראל היה וודאי מתברר, והעתירה היתה מתייתרת. שכן כל שנדרש מאותו בעל שעברה עליו "רוח קנאה, וקנא את אישתו" (במדבר, ה', ל') הוא להביא אותה אל הכהן. ממנה נדרש לעלות את שער המזרח, לעמוד בפני כל דכפין ולהישבע על תומתה, ואז יאחוז הכהן בבגדה, יפרע את שערה וישקה אותה מהמים המאררים. אם חפה מפשע היא - תבורך בבנים, ואם היא אשמה - תמות בייסורים מול צופיה.
ממה הוטרדו חכמים?
מכיוון שבמהלך הטקס היה הכהן אוחז בקצוות בגדיה ו"אם נקרעו נקרעו, אם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה" (סוטה א', ה'), חששו חכמים שפרחי הכהונה התמים עלולים להגיע לידי הרהורי עבירה בשל בשרה הנגלה מבין קרעי הבד, ועל כן הוסיף רבי יהודה שבמידה וגופה ושערה של האישה החשודה כ"נואפת" נאים - לא יחשפם הכהן.
אך מכיוון שמדובר במטרה עליונה הכוללת, בין השאר, את ניוולה של אותה אישה שלכל הפחות לא הקשיבה להתראות בעלה (המכונות "קינוי"), אזי נקבע שראויה ההפשטה והסתירה, גם אם יפה היא וגם היא לאו. וליתר ביטחון, "מביא (הכהן) חבל מכל מקום; וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא ייפלו הבגדים ונמצאת ערומה..."
למה מה יש לך להסתיר?
אמנם אין כופים את האישה למעמד זה, וניתנה לה הזכות לא "לכבדו" בנוכחותה, אך אז תהה מגורשת בבושת פנים מנישואיה ללא כתובה וללא כבוד, או כפי שיאמרו היום: "למה מה יש לך להסתיר?"
ולמרות שטקס השקיית המים פסק על פי התלמוד כבר בימי יוחנן בן זכאי, כיוון ש"רבו מנאפים", עד היום אין אישה פטורה בלא כלום מהאשמות בעלה. אם הוכח שבגדה - יחויב האיש לתת לה גט ותצא בלי כתובתה, ואם יש לבית הדין ספק שבגדה - תיכנס לרשימה הנ"ל, עד אשר יבורר אחרת.
איש שבגד, אגב, אינו נחשב לחוטא, ויוכל תמיד לבקש שלום בית ובית הדין לא ימהר לסרב; או יוכל כמובן למאן לתת את הגט עד שתוותר על כתובתה וזכויותיה, ובית הדין לא ימהר לכופו לגרשה.
האם זה שיוויוני? וודאי שלא. האם זה חוקי? מסתבר שכן
ולא ניתן לבוא בטענה לגבי המאמינים בקדושת האמור, שהרי מבחינתם זו התורה ואלו השלכותיה. וגם מי
שינענעו את גבולות הסוגיה עד לקולא המקסימלית, תוך שימוש בתחכום הלכתי כה-מעודן, שלידו מכירת הררי חמץ בשווי פרוטה תראה חובבנית - לא יוכלו להתנער לחלוטין ממחויבותם האמונית למדרג הברור והכתוב בין איש לאישה.
הטענה, אם כן, צריכה להיות מופנית לכיוון אחר לגמרי; לאלה אשר נתנו ונותנים לגוף המורכב מגברים בלבד, ששיוויון מגדרי רלוונטי עבורם כתמונתה של גילה גמליאל - את הסמכות לקבוע ללא עוררין על חייהם של מיליוני אזרחים, ולנהל רשימות סודיות של פסולי ומעוכבי חיתון; רשימות הכוללת, בין השאר: מחויבות חליצה, ספק ממזרים, ספק יהודים, ספק מגוירים וספק בוגדות.
הכניסה לרשימות אלו, לפעמים, היא על קריטריון תורשתי בלבד: "אה, את זה קיבלת מסבתא רבתא שלך. זה תקף לאינסוף דורות".
זה לא יעלם אם נתעלם
קשיים אלה ומושאי הרשימות לא ייעלמו גם אם יתעלמו מהם, ומכיוון שמדובר במאות-אלפי אזרחים כבר היום, הרי שסטטיסטית – כמותם רק תגדל, כי טרם הוכנס בהסכמים הקואליציוניים חוק המונע מהם להתרבות. וגם שמותיהם של צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם יתנוססו ברשימות המבחינות בין דם לדם, בין איש לאישה.
ולא ראויה בעיני הטענה שאלמלא סמכותם של בתי הדין ורשימותיהם, לא נוכל להתחתן אלה באלה, שהרי זוהי כל מהותן ומטרתן של הרשימות- שלא נתחתן אלה באלה.
ועוד שנים לא רבות, כל מיני נכדים של ספק יהודיות, ספק מגוירות, ספק בוגדות יסתובבו ביננו כאחד האדם, ללא שום סימון, ללא שום התראה. ויום אחד עלולים לפגוש הם בנכדנו, ועלולים הם להתאהב, עלולים הם לרצות להתחתן. אך אז יבוא הנכד של דיין בית דין, ינפנף ברשימותיו הארוכות ויגיד בארשת קדושה: "אבל אסור!" והוא יהיה רלוונטי עבורם, בדיוק כסבו לפניו.
ובבית מדרש של הטוקבקים
ברצוני להתייחס למגיב מספר 11, או במשפטו המוכר: "להיות דתייה זה שילוב של
תסמונת סטוקהולם, ותסמונת האישה המוכה..." כן,אותו אדם המקפיד בקנאות כמעט דתית, להוסיף את תובנות חייו לכל מקום. מי אם לא הוא, זכאי למעט יחס?
הדבר המשותף ל"תסמונת סטוקהולם" ול"תסמונת האישה המוכה", הוא שבשני המקרים נשלל מהאדם דבר מהותי השייך לזכויותיו, וכמנגנון הגנה או הישרדות, הוא מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם התוקף, עד למצב שבו יצדיק את הפוגע בו, ימנע מלשחרר עצמו ממצבו ועוד.
ולמה אותו מגיב משווה דווקא אישה דתייה לתסמונות אלו? כיוון שבשרשרת המזון הדתית, אישה תמיד תהיה נחותה יותר בזכויות, גם אם לא מותקפת. אמנם יש שיסבירו זאת בשל רוחניותה, מהותה השונה, תפקידה בעולם ועוד, אך בסופו של יום, כשהיא נפסלת לעדות, אינה נספרת למניין, נקנית ומגורשת, וברצות הבעל תישאר עגונה (או סתם אות ברשימה שחורה), קשה באמת לקבל הסברים אלה.
כשנתקלים בנשים רבות שנפתחו לעולם, עוסקות במקצועות רבי מעלה בשוק החופשי, ועדיין מסבירות למה כל זה לגמרי הגיוני, קשה להפריך מכל וכל את דבריו של אותו טוקבקיסט.
אך מה שאותו אדם ודומיו לא לוקחים בחשבון, זה את קיומה של "עסקת חבילה". כי גם זאת שלא תרגיש בנוח, ועקצוצים יתפשטו בגופה בשיח הגברי על ערוותה או טומאתה - תראה את זה, לרוב, כחלק ממסגרת שגם אם אינה מסכימה על כל פרטיה, זה שווה עבורה את ההטבות נוספות. ואולי היא תאבק ואולי תקווה לשינוי, אך ייתכן שבשעת הבחירה תרכין את ראשה מול משהו שהיא מאמינה שגדול ממנה ומרצונותיה הפרטיים.
יש מצב שזה נשמע תמוה עד מוזר, אבל בעידן שבו האינדיווידואליסט קודם לכל, זה לכל הפחות ראוי להערכה.
- ליאת נוקד-וינדר
היא פובליציסטית, שליחת הוראה בארה"ב, אם לחמישה – ומוכרת לגולשי "בית המדרש של הטוקבקים" בכינוי: "אחת שמקווה לדעת. רחוק"
לפנייה לכתב/ת 
