היהודי מחפש משמעות

לא ליד הילדים...

לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

עד לפני כמה עשרות שנים היו התשוקות המיניות לטאבו של החברה המערבית. הפסיכואנליזה, המהפכה הפמיניסטית והתנועות לשיחרור מיני הקלו, כל אחת בדרכה, את עול ההשתקה - והעולם המערבי החל לדבר את המיניות שלו על כל גווניה; להציג, לצלם, לשדר, לפרסם ולפטפט אותן. המין הפך לנושא שיחה לגיטימי בזירות אקדמיות, כמו גם בארוחות משפחתיות.

האם כדאי לחיות את החיים האלה?

האם יש בעולם המערבי בזמננו טאבו? נושא השיחה וההרהור שעליו הוטל צו חברתי חמור הוא, להבנתי, משמעות החיים: האם בכלל ובאלו תנאים ראוי לחיות.

בפתיחת ספרו "המיתוס של סיזיפוס" קובע אלבר קאמי ששאלה זו היא החשובה והיסודית היחידה: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי".

רגעים קטנים של חסד. נילי ארבל

למרות ששאלה זו אמורה להדיר שינה מעינינו, אנו כמעט שלא עוסקים בה. נבדוק את עצמנו: מתי בפעם האחרונה התלבטנו בשאלה האם חיינו ראויים, או מה יגרום להם להיות ראויים. מתי ישבנו בחיק המשפחה ובדקנו האם משאבי המשפחה מנוצלים באופן ההולם את ערכינו ואמונותינו – את מה שנחשב בעינינו, כמשפחה, לחיים ראויים.

והילדים, האם אנו מעזים לשאול אותם האם חייהם משמעותיים בעיניהם? ואיך נגיב אם יספרו לנו שהמורה שאל אותם שאלה זו?

אני לא מדברת על סיסמאות

תשובות מן המוכן יש למכביר, ולא עליהן אני מדברת. אני לא מדברת על "צריך לקיים את רצון האל",

וגם לא על "צריך לשמור על העם היהודי". אני מתכוונת לשיחה כנה בין אנשים מבוגרים, בין הורים לילדיהם ובין מורים לתלמידיהם. לשאלות פשוטות כמו: אתה אוהב את החיים שלך? האם את חיה כפי שאת רוצה לחיות?

אני זוכרת את עצמי כנערה, מוטרדת בלי סוף בשאלתו של קאמי (בלי לדעת שהוא ניסח אותה עבורי). לחיות או לא לחיות הייתה השאלה, ובלבי ידעתי שהתשובה קשורה לסוגיית משמעות החיים ופשר המוות. למרות דחיפותו של הנושא, היה ברור שאין עם מי לדבר.

הרבנים והמחנכות? יציעו לי סיסמאות דתיות, שיסתמו את הפה וירוקנו את הלב. החברות? נבוכות ומדחיקות כמוני. וההורים? במיטב – יבהלו וישלחו אותי אל זרועותיהם של פסיכולוגים (וכיוון שלא מדובר במצוקה נפשית, אלא רוחנית, נשמתי המתבגרת הבינה שפסיכולוג לא יציע לכך מזור).

מאז גיל ההתבגרות, סוגיית משמעות החיים היא היחידה שבאמת מעניינת אותי; הייתי בעולם דתי אחד, עזבתי אותו, עברתי לעולמות דתיים ורוחניים אחרים, והשאלה תמיד באמתחתי. שנים רבות שאיני מאמינה שיש אי-שם תשובה בהירה לשאלה זו.

נפשי הבוגרת למדה לדאוג מעולמות רוחניים הטוענים שבידם תשובה לסוד הקיום. יחד עם זאת, אני מחויבת להתמיד לשאול ולהציע לעצמי תשובות חלקיות, שבורות, מתאמצות, מגומגמות, ובכל זאת - תשובות שלא רק יצדיקו את המאמץ, אלא יכוונו אותי אל מה שהוא מוסרי יותר, רגיש וחומל יותר, אל מה שהוא מעמיק יותר. אל מה שהוא (עם כל ההסתייגויות) נכון יותר.

יהדות ומשמעות החיים

כיוון שאני לומדת ומלמדת תלמוד, השאלה הקשה המחייבת את התייחסותי היא, האם לימודי היהדות מציעים דרך ושפה להתמודדות עם שאלת משמעות החיים.

אני כבר מבוגרת ומציאותית להחריד, ואני לא מחפשת תשובות, ואפילו לא דרך פשוטה, אבל אני בהחלט תובעת מהתרבות שלי להציע שפה וכלים להתמודדות עם שאלות קיומיות. מבחינתי, אם התרבות היהודית לא מציעה לכך מענה – אני לא מוצאת סיבה לעסוק בה.

ולכן הקמנו את "סוגיות חיים"

התוכנית שב"היברו יוניון קולג'" בירושלים, הוקמה לפני שבע שנים ומוקדשת לדיון בשאלה זו. את התכנית מובילים מרצים מתחומי הפסיכולוגיה ומדעי היהדות, שחברו על מנת לבחון כיצד ללמד את מקורות היהדות באופן שיסייע ללומדים לבחון את חייהם לאורה של שאלת המשמעות, וכיצד יכולה התרבות היהודית לשלב ידיים עם ענפים שונים של הפסיכולוגיה להתמודדות עם שאלה זו.

ב"סוגיות חיים" לומדים מורים, מנחי קבוצות לומדות, מטפלים, רבות ורבנים (נשים וגברים, חילוניים ודתיים מכל הזרמים), המבקשים להיעזר בחייהם המקצועיים והאישיים במסע פרשני זה.

כינסתי "מועצת חכמות וחכמים"

אספתי להתייעצות כמה ממיטב המוחות של הסגל והלומדים בתוכנית "סוגיות חיים", ושאלתי אותם את

השאלה הפשוטה: קאמי טוען שהשאלה הפילוסופית היחידה היא: "האם כדאי לחיות את החיים האלה", ואני שואלת האם לימוד תורה בקבוצה או בקהילה, יכול להציע מענה לשאלה זו.

ד"ר ברוס אופנהיימר, פסיכולוג קליני מדריך (מורה ויועץ התוכנית), טען כי "הטקסטים הקדומים שלנו מכילים מידה רבה של עמימות, וקריאה בהם היא, למעשה, כתיבה של טקסט פנימי. טקסט שדורש פרשנות 'לוכד' את הקורא, וכשהאחרון מציע פרשנות, הוא טומן את נשמתו בפרשנותו. לכן הפעולה הפרשנית יכולה להיות פעולה של גילוי עצמי, ועל כן פעולה של גילוי והענקת משמעות אישית".

אבל מה אם הלומד לא מגלה את עצמו בפרשנות שהוא מציע, ממשיך להסתתר וטוען שהפרשנות שלו "אובייקטיבית", ואינה קשורה לעולמו הרוחני והנפשי?

"תראי", עונה לי ד"ר אופנהיימר, "בקלות ניתן להמלט לפרשנות 'סוגרת'. ובשביל להינצל מסכנה זו אנו דוגלים בלימוד מונחה בקבוצה. אם פועלים באופן אוטונומי, אז האווירה בכיתה או בבית המדרש, על ריבוי הקולות, תקפיד להשאיר את הטקסט חי ואישי, ותשיב ללומד את האחריות הרוחנית על הפרשנות הכאילו-אובייקטיבית שהציע.

"אדם שלומד ב'סוגיות חיים' לומד להתחייב ל'מצווה' לכתוב מחדש את הטקסט שלו, לכבד את פרשנותו כפרשנות סובייקטיבית, ולנסות לגלות בעזרתה את העולם הרוחני המיוחד לו".

לחיות משמע להיות מצוּוֶה

"ה'מצווה' של האדם", מדגיש אופנהיימר, "היא לדעת את עצמו. המנחה והמורה מחוייבים ל'מצווה' זו, ושיטות ההנחייה שאותן אנו מבקשים להנחיל - מתרגלות מודעות עצמית, וחשד כלפי פרשנות שנראית סגורה ו'אלגנטית' מדי".

בין שייכות למשמעות

יונה ארזי, אמנית ומורה לתרבות ישראל ב"סוגיות חיים", מצטרפת לדבריו של ברוס ומתמקדת בחוויית השייכות: "לימוד תורה בקבוצה מספק חוויית השתייכות. הקבוצה מציעה 'מעבדה' של חיי קהילה ומשפחה בעת ובעונה אחת.

"הפורמט והתוכן של תוכנית 'סוגיות חיים' מציעים, ברגעי החסד שלהם, תחושת משמעות הנובעת מעיסוק קבוצתי בחומרים הקשורים לכאן ועכשיו - אך נוכחים בטקסטים הקדומים ביותר של התרבות היהודית. כך נוצר מרחב שבו מתאפשרת תנועת נפש בין עבר והווה, תנועה המשלבת חוויית השתייכות עם שאלות של זהות - מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה".

לשכוח לרגע את שאלתו של קאמי

אמיר גור, איש חינוך צעיר, מדריך טיולים ירושלמי ועובד היי-טק (לומד ב"סוגיות חיים") אומר כי "הלימוד הוא יצירה הנוגעת בציפור הנפש". לדבריו, "חברי הקהילה הלומדת נשזרים ושוזרים את נימיהם בלימוד, ויוצרים סבך קשרים שבו שווה להיות, אפשר לחיות ולעיתים לעוף.

"הקהילה היא מרחב שבו ניתן ליצור דבר מה אישי שהוא אני, אבל בו זמנית לא רק אני. במהלך היצירה הזו ששמה 'לימוד' מרגישים שאולי שווה לחיות את הרגע הזה יחד". אמיר מחייך אלינו ומוסיף: "ואז לרגע שוכחים את השאלה המציקה הזאת של קאמי..."

גדול לימוד שמביא לידי משמעות

נילי ארבל, מנחת קבוצות מנוסה, המתגוררת ומגדלת את משפחתה בתקוֹע, מאמינה ומרגישה לדבריה, כי "במילות התורה יש כוח אדיר לגעת בנפשנו פנימה. כל רגע של נגיעה כזו מרגש אותי. הייתי אומרת שזה רגע ששווה לחיות עבורו (יש עוד כמה כאלו בחיי, ברוך ה'...)"

אני שואלת את נילי איך לדעתה מתאמנים להנחות לימוד תורה כך ש"יגע בנפש פנימה": "לא כל לימוד תורה הוא בהכרח כזה. לימוד תורה בקבוצה שחבריה לומדים להיות מאוד קשובים האחד לדברי השני, האחת לנפשה של השנייה. לימוד שבו הקבוצה מסייעת ליחידים להתבונן בפרשנות שהם מביאים למילות התורה, ובחיבורים שבין קריאת הטקסט לסוגיות חייו של האדם, הוא לימוד שמביא משמעות לחיי. אלה הרגעים שנשארים איתי".

ואני?

אני מודה לאלוהים שזיכתה אותי לנהל תוכנית המעמידה במרכזה בכנות, ללא איפור וקישוטי סרק, את

שאלת משמעות החיים. אני מודה לאלוהים על הזכות ללמוד וללמד תורה בחברת אנשים רגישים, חושבים ושוחרי טוב שכאלה. ואני מזמינה אתכן ואתכם להצטרף אלינו ללימוד בשנה הקרובה.

וכן אני מזמינה אתכם להשתתף (ללא תשלום) ביום העיון השנתי של המרכז (ב16/7/15). לפרטים על הלימודים ועל יום העיון אתם מוזמנים לפנות אל ggeberovich@huc.edu וגם וכתמיד ישירות אלי wg@netvision.net.il