"גויאבות": מלאכותי כמו מופע במתנ"ס
על אף עיצוב מושקע וסוללת כוכבים, הסרט "גויאבות" לא מצליח להיראות יותר מקלטת ילדים שהתגלגלה בטעות אל הקולנוע. הדמויות דידקטיות על סף המעצבנות, הרגעים הקומיים תפלים, והסיפור חף משובבות אמיתית
קשה למצוא טעם בהחלטה המערכתית לשלוח מבקר מקצועי על מנת לסקר את "גויאבות", סרט ילדים ישראלי שאינו מיועד למי שחצו את גיל שמונה. ועם זאת, מדובר בסנונית המבשרת את הגעתו הצפויה אל המסכים של גל סרטי ילדים מתוצרת מקומית (כפי שהצביעה כתבתו של אמיר בוגן שפורסמה כאן בסוף השבוע האחרון), כך שההתייחסות הביקורתית לסרט נדמית דווקא רלוונטית.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
כידוע, סרטי ילדים (להבדיל מסרטים המיועדים לבני נוער) אינם בדיוק צדו החזק של הקולנוע הישראלי. מראשיתו כמעט נמנע הקולנוע המקומי מלפנות לקהל יעד זה - למעט יוצאים מהכלל דוגמת סרט הבובות החלוצי "בעל החלומות" (1962) שביים יורם גרוס והביא את סיפור יוסף המקראי, או "שמונה בעקבות אחד" (1964) של מנחם גולן לפי ספר ההרפתקאות מאת ימימה אבידר-טשרנוביץ.
למרבה הצער, לא נראה ש"גויאבות" הוא הבשורה לה חיכו דרדקי ישראל. על אף עיצוב מושקע וסוללת כוכבי ילדים, קשה לומר שהסרט מתעלה על התוצרים הסינתטיים שהונפקו בשעתם ב-DVD. נוכח גוויעתו של שוק זה, כפי שהבליטה גם הכתבה הנ"ל, אפשר להבין מדוע פונים פליטיו אל המסך הרחב. אבל התוצאה אינה יכולה, אסור לה, להיראות כמו קלטת ביתית שהתגלגלה לה בטעות אל בתי הקולנוע. וזהו בדיוק המצב עם "גויאבות" שביים קובי מחט לפי תסריט שכתב בשיתוף אלון גור אריה ("המוסד הסגור").
הבית הציורי שבו עוברים להתגורר בילי ומשפחתה כולל שלל דמויות, שחלקן בובות וחלקן אנושיות: הבובה פרצ'יק, המנקה של הבית שהיא גם המספרת של הסרט, ג'ובאני הספר (יובל המבולבל) ועוזרו דובר הג'יבריש ירדוס, ג'ורנו העובד בסופר השכונתי (רון קופמן בליהוק מפתיע), ועוד דמות מסתורית המתגוררת במרתף ושאותה איש מעולם לא פגש.
מהר מאוד נתקלת בילי גם במי שתהפוך לאויבתה המושבעת: זוהי קונטסה טרימבובלר (חנה לסלאו), והקישור סר הטעם לשמה של אשת יגאל עמיר מזדקר מיד, סגניתו המרשעת של ראש המועצה (מאיר סוויסה) הזוממת לכרות את עץ הגויאבות ולהפוך את היישוב הקהילתי הנינוח למפלצת בטון שבמרכזה כביש מהיר. יהורם גאון מגלם את דמותו של בוריס השומר שמונה בשקיקה כל תושב חדש המגיע למקום, ואילו כוכב קלטות הזאטוטים דוד חיים (חיים אוסדון) מופיע בתפקיד עוזרה השלומיאלי של קונטסה.
אבל עם כל הרצון לאהוד את הסרט, שאחרי הכל אינו מבקש אלא לספק בידור קיצי לילדים וללוות אותו במסרים חברתיים חשובים של מאבק בשררה אותו מנהיגה ילדה פיקחית - קשה להתלהב ממנו. יש משהו מאוד מלאכותי ב"גויאבות" - והכוונה אינה לעיצוב הססגוני - שהופך את הדמויות לדידקטיות על סף המעצבנות, את הרגעים הקומיים לתפלים, ואת הסיפור לחף
מרעננות ושובבות אמיתית.
ההגזמה וההתיילדות באים פה על חשבון רגש אנושי, ולכך נוספים העמדות נוסח מופעי מתנ"ס בקטעים המוזיקליים, שימוש לא מוצלח בפלייבק, ואפילו פרסומת סמויה-גלויה לבירה ישראלית ותיקה. למעשה, למעט הדימוי של בייגלה ענק השועט ברחובות היישוב, קשה למצוא שמץ של מקוריות בסרט, ובעיקר משהו שייחד את ישראליותו. האדישות שהפגינו שתי ילדות, היחידות באולם הסינמה סיטי בהקרנת צהריים אתמול, אומר הכל.
יש מקום להעריך את הכוונות שמאחורי "גויאבות", והעובדה שיוצריו (אלה כוללים גם את המפיקים הילה ערן ועופר נעים) מבקשים למלא חלל כמעט ריק בקולנוע הישראלי, זה של סרטי ילדים, ראויה אף היא לציון. אבל אם אכן מדובר בגל של סרטים ההולך ומתרגש על הקולנוע שלנו, עדיף שההשראה להם תבוא מקלאסיקה מקומית נוסח "זרעים של מסטיק" (שנותרה גם היום קסומה כשהיתה), מאשר עולם הפלסטיק והאינסטנט של תעשיית הדיוידי לילדים.
