אם לא תאכלי, יבוא רב!
היחס המופרז לרבנים לא לוקח בחשבון את היותם בני אדם. אין שום דבר שמיימי באיש, גם לא ברב. מותר לחשוד ברבנים ובכוונותיהם, ומותר להטיל ספק בשאלות שהם שואלים את הבאים בשעריהם. פעם איימו עלינו שאם לא נאכל יבוא שוטר, ואז השוטרים התגלו כעבריינים. אחר כך איימו עלינו "יהא מורא רבך כמורא שמים", ואז גילינו רבנים שאין עליהם מורא
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האמת היא שמעבר לזעזוע ולאכזבה הנקודתיים, עומד סבלן של הנשים שנפגעו על ידי הרב, אבל מן הראוי היה להגיד כבר מזמן בקול רם את מה שכולנו מבינים: החינוך שלנו להערצת רבנים צריך לעבור הערכה מחודשת.
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
- 'כל הסימנים מצביעים: זה לא המקום ליהודים'
- הרבנות הראשית במגמת התאבדות/ הרב יובל שרלו
- מתי מסתיים צום י"ז בתמוז?
אדם לא נולד עם התואר "רב". בדמו של רב לא זורם דם אחר. הוא מגיע אל התואר עם הילד שהיה בכיתה, הבן שהיה להוריו, השכן שהיה לשכניו והטירון שהיה למפקדיו. מי ערב לנו שהיה בן מכבד הורים? שהיה טירון עם ראש גדול? שהיה שכן נעים סבר?
מן הסתם, את תכונות אופיו ייקח גם לתפקיד הבא. למרות הידע, הבקיאות וגינוני הכבוד, אדם הוא קורבן קודם כל לאופיו. הבעיה היא, שלעיתים לאופי הרע, המקולקל, יש קורבנות. הן מחונכות להעריך את אדרת הסמכות, אבל לא יודעות מה מתחבא מתחתיה: חתול מפלצת או ילדה קטנה.
ומותר הרב - אין
היחס המופרז לרבנים לא לוקח בחשבון את היותם בני אדם. מאז חורבן הבית אין נבואה בעולם. אפילו
בת קול, הד חלש לגילוי אלוה ממעל, כבר לא נשמעת.
רוצה לומר, אין שום דבר שמיימי באיש. גם לא ברב. זה לא אומר שאסור לכבד אותו, להעריך אותו, ללמוד ממנו. אבל היחס המעריץ שסופו מפלה נפשית קשה בכל פעם שרב גדול נתפס בקלונו, הוא טעות ביסוד התפיסה שיש לרב יתרון אנושי על מאמיניו.
יש בעולמנו רבנים גדולים ורבים שראוי לשים אותם מנהיגים על הציבור, להוליך אותו. דברי הרב יהודה עמיטל זצ"ל מרגשים אותי מאז שהייתי בת 16, וקראתי מאמר פרי עטו בעיתון ועד היום. את הרב בני לאו אני מעריכה ומכבדת. הרב עובדיה יוסף גאון הפוסקים, היה שם ששמעתי מסבי בכל פעם שהתעוררה שאלה הלכתית בעינייני שבת וחג. "הרב עובדיה פוסק" וגם הרב מזוז.
אבל ההבנה שהרב הוא אדם שצבר ידע, ואולי מצוין בשכלו וחריפותו וידוע בהקפדתו על קיום מצוות, צריכה להיות מגודרת בידיעה שיש גם לו תכונות אופי שאותן הביא מהבית. מותר לחשוד ברבנים ובכוונותיהם, ומותר להטיל ספק בשאלות שהם שואלים את הבאים בשעריהם. מה שמרגיש לא נוח, נשמע לא טוב, ונראה רע - כנראה שדורש בדיקה.
הו, היהירות
זה דבר אחד לבקש ברכה; דבר שאף פעם לא מזיק ואף מרומם נפש עייפה, ודבר אחר להפוך את הרב
לחלק מתהליך קבלת ההחלטות הנפשי, הפנימי, עד שהוא משתלט על הרצון החופשי.
לו אני רב גדול ובאים אלי בני זוג שאינני מכירה, ואינם חברים בקהילה שלי לייעוץ זוגי - אני מפנה אותם לפסיכולוג ומטפל. לו באה אלי אישה שמתקשה להתעבר - אני מפנה אותה לרופאה. היהירות שמתלווה לתפקיד עם הזמן חייבת להיות מנוטרת על ידי חוש מידה פנימי, הן של הרב והן של הסובבים אותו.
פעם איימו עלינו שאם לא נאכל יבוא שוטר, ואז השוטרים התגלו כעבריינים. אחר כך איימו עלינו "יהא מורא רבך כמורא שמיים", ואז גילינו רבנים שאין עליהם מורא. המסקנה היחידה מכל זה, היא לדבוק בערוץ הישיר: בקב"ה, ולפנות אל הרב כשאתה רוצה לדעת מה זו לפתית, ולמה לכל השדים והרוחות דווקא היא "קטניות".
