"איביזה": זהירות, מחלטרים על חשבונכם
מישהו החליט ששי כנות צריך להוציא קומדיה כל קיץ, ואחרי "שושנה חלוץ מרכזי" משנה שעברה מגיע "איביזה" - שפל קולנועי אפילו בהתחשב בקודמו. התסריט השבלוני של הדוגמן חיים ברבי מלא חורים, והוא מנסה לסתום אותם עם בדיחות שמזלזלות באינטליגנציה שלכם. איך אומרים? הסחלה של הסחלה
"איביזה", ממש כ"שושנה חלוץ מרכזי" אשתקד, אינו מבקש להיות יותר מאשר המרענן הישראלי של הקיץ באולמות ההקרנה. אבל הצפייה בסרט מעלה בעיקר תחושה של עלבון. מישהו כאן החליט לירוק על הקהל בתקווה שזה יחשוב שמדובר בטפטוף מהמזגן. מדובר, בפשטות, בפסולת קולנועית. אם ליוצריו מותר, אז גם לי.
שני הסרטים בוימו בידי שי כנות שהפך, כמדומה, לבמאי הבית של האחים משה וליאון אדרי בכל הנוגע להפקות זריזות, נטולות כל יומרה, שנועדו להעשיר את קופת המזומנים של הסינמה סיטי בחודשי יולי-אוגוסט. זוהי מטרה לגיטימית שאינה נבדלת מזו של מופעי החופש הגדול. כמובן, כל עוד התוצאה אינה בבחינת מוחטה בפרצופו של הצופה.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
מסתבר שרצף הסצינות האקראי כאן אשכרה מבוסס על תסריט, שאותו כתב חיים ברבי, כדורסלן ודוגמן, שזוהי עבודתו הקולנועית הראשונה.
העלילה, אם זו אכן המילה הנכונה, מביאה את סיפורו של ים (מאור שוויצר), צ'מפיון בגלישת גלים, שיחד עם שני חבריו, דניאל וערן (עופר חיון ומעיין בלום, בהתאמה) נוסע לאיביזה במטרה לזכות בפרס הגדול בתחרות גלישה בינלאומית, ולאפשר לאחיו הצעיר שנפצע בתאונת גלישה לעבור ניתוח מורכב.
באי הספרדי התוסס, מרכז סצינת המסיבות העולמית, מסתבכים השלושה עם מאפיונר מקומי (דביר בנדק), מתחילים עם צ'וצ'ות מזדמנות, ועל פי דפי המידע הדלים של הסרט "זוכים בקיץ בלתי נשכח". על הדרך הם אפילו פוגשים בצחי נוי – אם מישהו תהה מהו מקור ההשראה לסרט – שמפליץ, ממש כך, בתפקיד אורח. לעיונכם, מספר משפטי מפתח מהסרט: "יאללה, לך תשתה לבה", "בלי סאגי-סאגי" ו"אני עומד לפלט אותך, יא חציל", רשימה חלקית בלבד
"איביזה" כמו מנסה לברוא מחדש את שלישיית "אסקימו לימון", אבל בהינתן העובדה שלגיבוריו אין כל חן ואישיות – הכישלון הוא חרוץ. וזה עוד מבלי להיכנס לעשייה המרושלת ולתסריט המנוקב חורים. כך, למשל, הסרט מעמיד מול ים איזשהו גולש יריב (בגילומו של התסריטאי), שדמותו נעלמת איפשהו באמצע הסרט, אי שם בין גלי איביזה. והרגע המביך ביותר: מעיין בלום שובר אגרטל על ראשה של זונה בעיצומו של מבצע חילוץ נועז משבי הנבל, אבל חברתה שנמצאת עמה נעלמת מבלי שאיש, כולל היוצרים, שם לב. ואלו הן רק שתי דוגמאות לחלטוריסטיות האופפת כל היבט פה.
הדמויות הנשיות בסרט, שכוללות כמה כוכבניות מקומיות כדר זוזובסקי, נועה וולמן ושני אטיאס, לא נועדו אלא לקשט את הסרט (וזה במקרה הטוב, כאשר הן לא מוצגות כזונות). שחקנים ותיקים כאבי קושניר ופירה קנטר ישמחו, מן הסתם, אם הופעתם פה תימחק מהרזומה שלהם. הראשון מגלם את אביו של ים, איש עסקים הבז לבנו אותו הוא תופס כ"כלומניק" (ואין דבר פאתטי יותר מניסיונו של הסרט לעצב קונפליקט דרמטי ביניהם), והשנייה היא אמו הסטלנית של אחד מחבריו.
אין כל פסול ביצירה של קולנוע פופולארי ופופוליסטי שמבקש לפנות אל הקהל הרחב בימי החום הגדול. כמה מהקלאסיקות של הקולנוע הישראלי נוצרו בתקופה שבה קולנוע זה היה בשיאו, אי אז בשנות השבעים. אבל "איביזה" אינו כזה. זוהי יצירה חובבנית ומעליבה, סתמית ולא מצחיקה, אווילית ומשמימה. ואם למישהו נדמה שזוהי בסך הכל עמדתו המתנשאת של מבקר אליטיסט, הדממה ששררה באולם הסינמה סיטי בהקרנת הצהריים בה נכחתי אומרת את הכל.
"איביזה" (ישראל) - במאי: שי כנות, שחקנים: מאור שוויצר, עופר חיון, מעיין בלום, דביר בנדק, דר זוזובסקי, נועה וולמן, שני אטיאס, ואבי קושניר. אורך הסרט: 94 דקות.
