שתיקת הנשים: כך פועלים הרבנים המטרידים
הרב מעודד את מאמיניו להפקיד את שיקול הדעת בידיו, אין אפשרות להעביר עליו ביקורת - והנשים מחונכות למחיקת זהותן במסווה של צניעות: אם אתם מזהים את הסימנים האלה בקהילה שלכם, תתעוררו
התפוצצות פרשת "ההרב מהצפון" עזרא שיינברג מעוררת הדים של הלם, זעם וכאב בקרב כל מי שצלם אנוש מפעם בקרבו. השאלות רבות, אך כמו במקרים של שאלות כואבות מדי, המענה לעולם לא יהיה חזק יותר מהשאלות עצמן, ולא יהיה מסוגל למלא את החלל שמתוכו נצעקת הזעקה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ובכל זאת, מוטלת עלינו החובה המוסרית והדתית לשאול, להקשות, להעלות לדיון, ולהפיק לקחים. הזוועה הזאת איננה סיפורן הפרטי של 20 נשים, ואף לא סיפורה של מפלצת אחת בדמות רב. זהו סיפור שרבים מאתנו כבר ממקמים אותו באופן אינטואיטיבי, כחלק ממשהו שאני מעזה לכנות "תופעה". תופעה של פגיעה מינית על ידי רב כריזמטי, המנצל את האמון שתולים בו מאמיניו.
כל מה שחדש ומעניין - בערוץ היהדות :
התופעה הזו איננה רק הסיפור של הנפגעות או של הרב, אלא הסיפור שלנו, כחברה: כאשר המתלוננת האמיצה הראשונה שהותקפה לפני כ-13 שנה, מעידה שבמשך שנים לא היו בסביבתה אוזניים שהיו מסוגלות לשמוע את סיפורה מבלי לכנות אותה "משוגעת" - אני מבינה שכל הנשים שהותקפו אחריה, הן קורבנות לא רק של אותו הרב, אלא גם של אוזניים אטומות. אלו אוזניים שאנחנו אוטמים במו ידינו, גם אם איננו מודעים לכך.
כאשר פרשה של פגיעה מינית מצליחה לצבור עוד ועוד קורבנות במשך שנים, מבלי להתפוצץ; כאשר דמות
נערצת שכולנו מכירים, טורפת קורבנות מחוץ לחלוננו, ואנחנו לא שומעים דבר - זה אומר משהו על חוש השמיעה שלנו. אונס מתמשך המתרחש בקהילה ואיננו מתגלה, לא נובע משתיקת הקורבנות, אלא מהשתקתם.
בדרך כלל, כשאנחנו חושבים על השתקה של סיפורי זוועה, אנו מדמיינים אנשים ש"יודעים מזה" אבל "מעלימים עין", או מבקשים "לסגור את זה בתוך הקהילה". זוהי אחת התצורות הפשוטות יותר לזיהוי של השתקה, והגינוי שלה הוא כמעט טריוויאלי.
אנסה להציע כיוונים לזיהוי של השתקה עקיפה יותר: דפוסים של חשיבה שמסייעים בעקיפין לתופעה שכזו להתרחש מבלי להתגלות. זו לא בדיוק "השתקה", אלא יותר "שיתוק". שיתוק של גלאי העשן שלנו, השקטה של הרדאר הפנימי שעניינו לצפצף ולהדליק נורה אדומה. אותו רדאר שאמור, בסופו של דבר, לאפשר לאוזניים שלנו להיות מסוגלות לספוג אמת קשה אודות רב נערץ.
דמותו של הרב, המורה הרוחני וה"צדיק", היא אחד מעמודי התמך של קהילה מתוקנת המהווה מפתח להתקדמות רוחנית. מי שלא נפתח מעולם לאפשרות הקיומית-דתית שמציע רב שהוא מורה רוחני, לא מסוגל להבין את גודל האובדן המתרחש במקרים כאלה, וראוי שלא יטיף לשלילת רעיון שהוא מעולם לא עמד על עומקו. בימים אלו חשוב דווקא לחזק את מעמדם של רבנים ומורים רוחניים, תוך העצמת חוש הביקורת כדבר שאיננו מנוגד לדבקות דתית.
יש דרך לבחון האם הסמכות של דמות רבנית מסוימת היא סמכות מנהיגותית, כלומר- מעצימה את הקהילה ואת האדם המאמין, או חלילה, סמכות כוחנית, כלומר- מבוססת על הפעלה של כוח סמוי. אמנה כמה דוגמאות לדפוסים חברתיים של "שיתוק-השתקה", הנוגעים ליחסי רב-תלמיד:
החלשת שיקול הדעת אצל קהל המאמינים
ניתן לבחון האם קהילתו של רב מסוים חווה אותו כדמות שמעודדת אותם להפעיל שיקול דעת - או לחלופין מעודדת להפקיד את שיקול הדעת שלהם בידיים שלו.
מצד אחד, קיימים מורים רוחניים שמציעים למאמיניהם כלים לחשיבה עצמאית, ומצד שני קיימים אלה המציעים למאמיניהם הצעה שקשה לסרב לה: "אני אחשוב במקומך, פשוט תעשה מה שאומר לך". המורים הרוחניים מהסוג השני אינם מתפתחים בחלל ריק. הם נולדים לתוך ציבור שמבקש מהם להפקיד בידיהם את שיקול דעתם. זהו ציבור שמשתוקק להיפטר מהעול של החשיבה העצמאית.
טיעונים שמבוססים על סמכות, ולא על תוכן
ניתן לזהות האם האהדה כלפי רב כלשהו מבוססת על טיעונים של "חוזק", כלומר, על "סמכות" הרב ו"תוקף" הדברים שיוצאים מפיו - או על טיעונים של "תוכן" ו"משמעות", המסבירים את עומק דבריו ואת חוכמתם העומדת בפני עצמה.
הבה נשים לב לדמויות של רבנים שאנחנו מכירים. על אילו מהם יהיה נפוץ יותר לשמוע את הטיעון "הרב X הוא גדול בתורה! איך אפשר בכלל לחלוק עליו?" ועל אילו מהם זה יהיה נדיר יותר לשמוע את הטיעון הזה?
בקרב אילו רבנים ניתן למצוא עמדה שמכבדת ביקורת שמופנית כלפיהם? ולחלופין, מסביב לאילו רבנים ניתן למצוא "צבא שלם" של מאמינים, שמשקיעים מאמצים אדירים בהדיפת הביקורת על רבם, תוך שימוש בטיעונים של "חוזק" ולא של "תוכן"?
תפיסת התואר "רב" או "צדיק" כערובה למוסריות
מדוע אנחנו לא מסוגלים להאמין שרב נערץ מסוגל לחטוא?
לעיתים נוצרת בקרבנו תפיסה לפיה עצם העובדה שמדובר בדמות של "רב גדול", מנקה אותו אוטומטית
מפוטנציאל החטא. שהרי הוא מייצג את התורה, ולא ייתכן שהתורה תהיה חלילה פגומה ומלוכלכת. על כך עונה לנו הבעל שם-טוב, "תורת השם תמימה (שלמה), שלא נגע בה אדם מעולם". כלומר, התורה אכן איננה מסוגלת להיות פגומה. אבל האדם שלומד אותה ומלמד אותה, יכול גם יכול. האדם מועד לעולם.
אלמנט נוסף של שיתוק-השתקה נובע מהנהייה שלנו אחר פנטזיות המחפשות שלמוּת אלוהית בדמות אדם; פנטזיות המסרבות לקבל את החיסרון הבסיסי שקיים בכל בן אנוש, ומסרבות לוותר על הנחמה האשלייתית שחלקינו מוצאים בטעות בזרועותיה של הדת, כביכול כמבטיחה לנו מרחב הנקי מפגמים אנושיים.
ההלכה, אגב, מעולם לא הכירה במרחב נקי וטהור שכזה. האמירה "אין אפוטרופוס לעריות", החוברת לשלל סיפורים חז"ליים אודות "נפילותיהם" של גדולים בתורה - מפצירה בנו שלא נעז להאמין בשלמות של אדם כלשהו, רק מכוח עיסוקו בתורה. השלמות - לאלוקים היא. כל זיהוי של שלמות אנושית, כל סגידה לה עד כדי אמירות "לא ייתכן! הרי זה רב גדול!" - כמוה כעבודה זרה.
זו הסיבה שלקח לסיפור האחרון שנים כדי להתפוצץ. חברה שאמונתה מבוססת על אשליית השלמות האנושית של הרב, לא תסכים להמיר אותה כל כך מהר בעמידה מול האמת המרה.
הבניה חברתית-דתית של "גבריות" ו"נשיות"
אני שואלת את עצמי האם יש משהו באופן שבו אנחנו תופסים "נשיות" ראויה ומעודדים אותה, שלמעשה מאפשר למקרים כאלו להתרחש.
לצערי, אני חוששת שהאופן שבו אנחנו, בחברה הדתית, מחנכים לערכים "נשיים" - עלול בעקיפין לתרום לתופעה כזאת, של רב המנצל אישה.
כאשר אנחנו מחנכים את בנותינו מגיל צעיר לצניעות, ייתכן שאנחנו לא מקפידים להבדיל בין צניעות ראויה, שנובעת מחיבור לעצמנו - לבין צניעות פגומה, שנובעת מביטול האני שלנו ומחיקה שלו. כאשר אישה חווה את הלכות הצניעות ככאלו שמכוונות להעלמה שלה, ולהשתקת קולה במרחב - היא מפרשת את ערכי הצניעות כמחיקה של עצמה, וברגעי האמת בעומדה מול מפלצת, היא אכן נעלמת ונאלמת.
בנוסף, כאשר אישה לומדת שתכונות של נימוס, ענווה, עדינות, ונעימות הליכות הן תכונות "נשיות", ולעומת זאת תכונות כמו אסרטיביוּת, לוחמנוּת ועמידה על שלך הן "גבריות" או "פמיניסטיות" רחמנא לצלן, היא למעשה לומדת לאמץ דפוס של קורבן. עלינו לתת את הדעת על האופן שבו עיצוב כה פאסיבי ודומם של נשיות, עלול להרוס חייהן של נשים.
ולבסוף, כשאישה לומדת מגיל צעיר שיש תחומים ש"מקלקלים" את הנשיות שלה, כי הם "לוחמניים מדי"
או "שכלתניים מדי"; כאשר היא לומדת שהיא במהותה רגשנית וגופנית, ועל כן עליה להפקיד את התחומים הלוגיים בידיהם של ה"גברים" ה"קרים והמחושבים" - היא מפתחת לעצמה את מנגנון ההשתקה הפרטי שלה: השתקה של השכלתנית שבה, של היודעת שבתוכה, וכן, גם של הלוחמת שבתוכה.
כאשר לימוד גמרא ולימוד הלכה נחשבים עדיין תחומים "גבריים" ומנוגדים לנשיות, אל לנו להתפלא שהרב הדגול, האיש בעל הידע ההלכתי, צובר כוח רב כל כך בקרב נשים דווקא. אל לנו להתפלא שהקורבן שלו היא אישה, שאנחנו במו ידינו ובמו ערכינו הפכנו אותה לתלויה בו, והפחתנו את כוחותיה להתנגד למעשיו. הסיפור של קורבנותיו של עזרא שיינברג, הוא הסיפור שלנו. מי ייתן ונזכה לעשות תשובה.
- הכותבת היא רבנית וחברה בארגון רבני ורבניות "בית הלל"
לפנייה לכתב/ת 
