"סיפור על אהבה וחושך": פוזה אמנותית
סרטה הראשון של נטלי פורטמן כבמאית-תסריטאית "סיפור על אהבה וחושך, אולי מצטיין בעיצוב האמנותי, אך נכשל בעיצוב הדמויות שנותרות שטוחות. התוצאה אינה מנהלת דיאלוג מעניין עם רב המכר של עמוס עוז, ורק מתחזה לאמירה של ממש
יש להעריך את נטלי פורטמן על שהעזה - ממש כך! - לעבד לסרט את הרומן האוטוביוגרפי עב הכרס של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", שהפך עם צאתו לאור ב-2002 לאחת היצירות החשובות של הספרות העברית העכשווית, ובכלל. האתגר הוא כפול ומכופל כאשר מדובר בסרט הביכורים של שחקנית הוליוודית בעלת מעמד, שכמו מבקשת "לברוא" את עצמה באמצעות העיבוד לרומן (שאחד הרבדים בו אכן עוסק בבריאה של זהות) כיוצרת רצינית.
מעניין, אגב כך, שפורטמן בחרה לעשות מה שמעט מדי יוצרי סרטים ישראלים העזו לעשות. "סיפור על אהבה וחושך" הוא בסך הכל העיבוד הקולנועי השלישי לאחד מספריו של עוז (קדמו לו "מיכאל שלי" של דן וולמן מ-1974 ו"קופסה שחורה" שביים יעוד לבנון ב-1992). הסיבות לכך ראויות אולי להתברר ברשימה אחרת, אך העובדה שפורטמן בחרה ברומן של עוז כבסיס לסרטה הראשון כבמאית-תסריטאית (היא גם הפיקה את הסרט ומככבת בו בתפקיד אמו של עוז) - יותר משהוא מעשה מגלומני, מעידה על כך שמדובר בפרויקט אישי מאוד מבחינתה. לא משהו שיש להקל בו ראש.
אלא שלמרבה הצער, הסרט הוא לא יותר מאשר פוזה אמנותית הנדרשת אל ספרו של עוז על מנת לעצב רוב הזמן דימויים ריקים ושבלוניים המתחזים לאמירה של ממש. בניסוח אחר: שום דבר טוב באמת לא יכול לצאת מסרט שנפתח בצילום-מקרוב של ידה המונפת של אם המספרת לבנה סיפור-שלפני-השינה.
התוצאה אינה מנהלת דיאלוג מעניין עם הספר (ולא, דמותו השתקנית של אלכס פלג כעוז המבוגר המהלך בסמטאות ירושלים אינה מהווה דיאלוג שכזה), או נדרשת אליו על מנת להרהר על מקורות היצירה, על דיוקן הסופר כילד רגיש ומתנשא המתבונן בסביבתו, ואפילו על שקיעתם ההדרגתית של חיי נישואים המתרחשת בשנותיה הראשונות של המדינה ומסתיימת באורח טרגי.
"סיפור על אהבה וחושך" מביא את סיפור ילדותו של עוז בירושלים שלפני קום המדינה. אביו, אריה קלוזנר (גלעד כהנא), הוא חוקר ספרות עברית העובד בספרייה הלאומית, ואמו, פניָה (פורטמן, דוברת עברית), היא אישה שברירית שמתקשה למצוא את מקומה בארץ ישראל המנדטורית אליה הגיעה עם בעלה מחמת האנטישמיות באירופה. הסרט מתאר את התבגרותו של עמוס (הילד אמיר טסלר) בצילה של מחלת האם והסערות שליוו את שלהי ימי המנדט והקמת המדינה החדשה.
דברים דומים אפשר לומר על עיצוב דמותה של האם. יש בה משהו שמזכיר את דמותה הפיקטיבית של חנה גונן, הגיבורה המלנכולית של "מיכאל שלי", ובדיעבד אפשר אולי לזהות מרכיבים אוטוביוגרפיים כבר בספר ההוא. אבל פניה קלוזנר, כפי שמגלמת אותה פורטמן, היא לא יותר מקלישאה של אישה נוגה ומיוסרת, שמגוללת באוזני בנה הקט סיפורים טרגיים שספק התרחשו-ספק הם פרי דמיונה. כמיהתה אל דמותו המסוקסת של החלוץ העברי - שמייצגת פה את הפנטזיה הציונית אך גם את המוות, ועל כל פנים היא רחוקה מרחק רב מבעלה בעל המראה והמנטליות הגלותיים - נדמית כהשטחה של סבלהּ.
"סיפור על אהבה וחושך" הופך את המשפחה הקטנה שבמרכזו לבנאלית, לפחות בכל הקשור לדינמיקה בין מרכיביה. הקריינות המיותרת (בקולו של מוני מושונוב) המשויכת לעוז המבוגר ומצטטת ישירות מתוך הרומן, משטיחה את הדימויים הספרותיים ומרדדת את השקפתו הפוליטית של מחברה. ניסיונה של פורטמן, בסיוע הקריינות, להסביר את האבסורד שבסכסוך הציוני-פלסטיני נהפך למופת של רדידות.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
הסרט מצטיין בעיצוב האמנותי (ערד שאואט) ובשחזור התקופתי, אך עבודת הצילום של סלבומיר אידז'יאק הפולני ("בלאק הוק דאון") גורמת לירושלים של שנות הארבעים להיראות כגרסה של קרקוב ביום חורפי במיוחד. זה אולי נראה יפה, אבל גם מדגיש את התחושה שלפנינו קלישאה אסתטית של קדרות. מעניין, אגב כך, שאחת הסצינות שטופות השמש היחידות בסרט מתרחשת בעת ביקור שעורך הילד עמוס בבית משפחה פלסטינית אמידה (מכרם חורי מגלם את אבי המשפחה), שאפשר לראות בו, ובדרך שבה הוא מסתיים, אמירה אלגורית על אודות הסכסוך הארץ-ישראלי כולו.
ההחמצה העיקרית של הסרט נעוצה בחוסר יכולתו לערב באמת את הצופה בגורלה של פניָה. אישה צעירה, משכילה ותרבותית, שהפנטזיות הרומנטיות שלה מתנפצות אל קרקע המציאות הקשה, ומצוקתה מכתיבה במידה רבה את העולם החזותי של הסרט. אבל הדמות הזו, לפחות כפי שפורטמן כתבה ומגלמת אותה, נותרת עצובה ומרוחקת, החידה שלה בלתי מפוענחת, ובמקום שתשמש ליבו החי של הסרט - היא עוטפת אותו בקור רגשי.
עדיין, קבלת הפנים הביקורתית לה זכה הסרט בפסטיבל קאן האחרון (הוא הוצג מחוץ למסגרת התחרותית), יצרה ברובה את הרושם כאילו פורטמן, אם להידרש לשורה מזהירה מ"להיות או לא להיות" (1942) הקלאסי של ארנסט לוביטש, עושה לספר של עוז את מה שהיטלר עשה לפולין. ובכן, זה לגמרי לא כך, וסביר שזהותה הנוצצת של היוצרת שלו היתה המקור לעוינות העודפת הזו.
