"לחטוף את פרדי הייניקן": קר אך לא תוסס
פרשת חטיפתו של ראש אימפריית הבירה ההולנדית פרדי הייניקן ראויה לסרט - אפילו הוליוודי. אבל המותחן "לחטוף את פרדי הייניקן" יצא משעמם, יבשושי והדמויות בו נטולות כריזמה. לולא נוכחותם של שחקנים כמו אנתוני הופקינס, ג'ים סטרג'ס וסם וורת'ינגטון סביר להניח שלא היה יוצא
מכירים את זה שאתם מספרים למישהו על מקרה לגמרי מדהים או מצחיק שקרה לכם ונתקלים בתגובות אדישות? סיפור חטיפתו של פרדי הייניקן - ההוא מהבירה - הוא מקרה "Should have been there" קלאסי. אבל היי, חשבו היוצרים, יש כאן חבורת לוזרים צעירים שכמעט וביצעו את הפשע של המאה! הם שדדו בנק, חטפו את פרדי פאקינג הייניקן עם הנהג שלו וקיבלו את דמי הכופר הגבוהים ביותר שנודעו עד אז, חייבים לעשות מזה סרט דובר אנגלית!
על הנייר הם כנראה צדקו, אך הסיפור הסקסי הופך למותחן כל כך חיוור ולא מלהיב, שאלמלא היה מבוסס על סיפור אמיתי והתהדר בצוות שחקנים מבטיח, היה ודאי נקבר כסרט טלוויזיה לסופי שבוע רדומים במיוחד.
התסריט של וויליאם ברוקפילד מבוסס על ספרו של העיתונאי פיטר ר. דה פריס, שכיסה את הפרשה ואף הוביל ללכידת אחד מחברי החוליה. הוא מספר על חמישה חברים צעירים בעלי מיזם כושל בהולנד של שנות ה-80. הם לא בוחלים באמצעים על מנת להתעשר מבלי להחזיק בעבודה של ממש. קור, בגילומו של הזמר והשחקן הבריטי ג'ים סטרג'ס ("ענן אטלס"), הכריזמטי שביניהם על אף שיערו המגוחך, מציע את תוכנית החטיפה, שמוצדקת גם מטעמים אישיים: מר הייניקן פיטר את אביה של אישתו (ג'מימה ווסט), שהיא גם אחותו של חברו הטוב ווילם (סם וורת'ינגטון, "אווטאר").
ביחד עם חבריהם - ז'אן "החוטף המצפוני" (ריאן קואנטן, "דם אמיתי"), פרנץ' "החוטף עם ניצני הפסיכופטיה" (השחקן ההולנדי מארק ואן יואן), ומרטין "החוטף הצעיר והתמים שנראה כמו חבר בלהקת א-הה" (תומאס קוקריל) - הם מוציאים את התוכנית לפועל בשילוב של תמימות ורישול עם אומץ וחוצפה מרהיבים, שגורמים למשטרה ולעיתונות להאמין שמדובר בארגון פשע בינלאומי (פרט מעניין הוא ששני מנהיגי החבורה הפכו לאחר שנים למובילי הפשע המאורגן בהולנד).
יתכן שהספר עצמו מרתק, כפי שוודאי יכול להיות סרט דוקומנטרי על הפרשה מ-1983. הבעיה היא שבתרגום לסרט עלילתי, המציאות פשוט משעממת וקלישאתית מדי עבור קהל שהורגל בסרטי חטיפה ופשע מלהיבים בהרבה. אף אחד מהגיבורים לא מעורר אמפתיה או הזדהות - לא החוטפים ולא קורבנותיהם. החברים מתקוטטים אבל לא ממש, תנאי השבי אפלים אבל לא ממש, וסוף הסיפור מגיע כתוצאה ממהלך כל כך אווילי שהיה גורם לפיטוריו של כל תסריטאי שהיה ממציא אותו. בנוסף, אין לנו כמעט שום מידע על מה שמתרחש בחייהם הפרטיים של החוטפים ובני משפחותיהם במהלך כל ימי השבי, על אף שבמהלך אותם שבועות הם הקפידו לחזור לבתיהם כדי לא לעורר חשד.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
המותחן של דניאל אלפרדסון השבדי (שאחראי בין השאר על עיבוד ספרי סטיג לארסון "הנערה ששיחקה באש" ו"הנערה שבעטה בקן צרעות") הוא קו-פרודוקציה אנגלית, בלגית והולנדית. לסרט זה קדמה לו גירסה הולנדית מ-2011, שם גילם רוטגר האוור את מר הייניקן. התשובה דוברת האנגלית למבטו הכחול והמקפיא של מי שזכור כרוצח האכזר מ"הטרמפיסט", היא מבטו הכחול והמקפיא של חניבל לקטר, הלא הוא סר אנתוני הופקינס. אין ספק שמר הייניקן ז"ל יכול היה להיות מרוצה מגילום דמותו בידי שני שחקנים כל כך כריזמטיים. אך גם במקרה הזה מדובר באכזבה.
תפקידו של הופקינס כל כך קטן וחסר שיניים (סליחה, היינו חייבים) עד כי אינו משאיר שום זיכרון ויכול היה להינתן לכל שחקן אחר (בן קינגסלי למשל - עוד שחקן בריטי מהולל שכמו הופקינס נכון לקחת חלק בכל הפקה סוג ג' בימים אלו). ניתן לשער כי סצינות לא מעטות בכיכובו נחתכו בשלב העריכה, ואכן הסרט מתעורר מעט לחיים כשנדמה שהחטוף מתכוון לנהל עם חוטפיו לוחמה פסיכולוגית - אך מעבר למספר רמיזות בכיוון, דמותו נותרת קרה ונרגנת.
אלמנט ה"דיווה" באופיו של הקורבן המפורסם יכול היה לספק הזדמנות לרגעים קומיים, אך הסרט נעדר חוש הומור לכל אורכו. וכך מר הייניקן שוקע בשיעמום בתאו, כמו הופקינס המגלם אותו, כמו גם אנו הצופים.
"לחטוף את פרדי הייניקן" - במאי: דניאל אלפרדסון, שחקנים ראשיים: אנתוני הופקינס, ג'ים סטרג'ס, סם וורת'ינגטון, ריאן קווינטן, מארק ואן יואן ותומאס קוקריל. אורך הסרט: 95 דקות.
