"סיקאריו": הסמים רעים, אבל הסרט טוב
מלחמת החורמה של כוחות הביטחון האמריקנים בקרטלי הסמים בגבול עם מכסיקו עומדים במרכז מותחן האקשן האפקטיבי "סיקאריו", שמתווסף לפילמוגרפיה המרשימה של הבמאי דני וילנב - מהכשרונות העולים בהוליווד. חבל שהתסריט הצדקני קצת פוגם בדיון המעניין והרלוונטי שהסרט מעורר
הבמאי הקנדי, יליד קוויבק, דני וילנב הולך וממצב עצמו במהירות כאחד היוצרים המרתקים בקולנוע העולמי כיום. סרט הפריצה שלו היה "האישה ששרה" (המועמד לאוסקר הזר מ-2010) שהביא את סיפור מסעם של אח ואחות אל לבנון בעקבות עברה של אמם, ואילו "אסירים" מ-2013 הוא אחד המותחנים המעולים והאינטנסיביים של השנים האחרונות. הבחירה בו לביים את פרק ההמשך של סרט המדע בדיוני המיתולוגי "בלייד ראנר" (שהפקתו תחל כנראה בקיץ הבא), מצביעה על מעמדו העולה בהוליווד, והופכת את הפרויקט לכזה שמעורר סקרנות, ולא רק חשש.
סרטו החדש, "סיקאריו" ("Sicario"), שהקרנת הבכורה של נרשמה בפסטיבל קאן האחרון, מצליח אף הוא ללפות אותנו החל מרגע הפתיחה שלו, וכמו עבודותיו הקודמות מעלה סוגיות מוסריות שממקמות את הצופה בעמדה אמביוולנטית כלפי הגיבורים.
בעייתו העיקרית של הסרט אינה נעוצה בעשייה שלו, שמבוססת על רצף של סצינות דינמיות - במיוחד זו שמתרחשת במעבר הגבול הפקוק שבין ארצות הברית ומכסיקו - אלא בתסריט שכתב שחקן הטלוויזיה שהפך לתסריטאי, טיילור שרידן, שלוקה בצדקנות ויותר משמץ של גזענות.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
"סיקאריו" הוא המונח המקסיקני למתנקשים (מקורו באותה קבוצה רדיקלית של מורדים יהודים, הסיקריקים, שנלחמו בכיבוש הרומאי של ארץ ישראל), ועלילתו הסבוכה מתרחשת על רקע מאבק רשויות אכיפת החוק האמריקאיות ברשתות הברחת הסמים ממכסיקו. הגיבורה שלו היא, לכאורה, סוכנת FBI מיומנת, קייט מייסר (אמילי בלאנט), שאמורה לייצג בעבור הצופה איזשהו מצפן מוסרי.
במהלך פעולת פשיטה על "בית זוועות" באריזונה, הנמצא בשימוש קרטל סמים מכסיקני (סיקוונס נוסח "שתיקת הכבשים" המאפשר לווילנב להתענג על מראה של עשרות גופות מרקיבות המוסתרות בקירות), נפגעים כמה מאנשי צוותה של קייט - שנכחו במבנה הממולכד. בתגובה מחליטים בממשל האמריקני להחזיר מלחמה, וצוות פעולה מיוחד מוקם בראשותו של סוכן מסתורי בשם מאט (ג'וש ברולין). המטרה המוצהרת היא למגר את הקרטל, אלא שקייט המגויסת למשימה מגלה שככל שהיא מעמיקה לחדור, כך החשיכה נהיית רבה יותר.
קייט היא כאמור הגיבורה רק לכאורה, משום שבמהלך עלילתי מתוחכם ומתחכם מסיט אותה הסרט הצדה בהדרגתיות, ואת מקומה תופס אלחנדרו (בניסיו דל טורו) - דמות אפלולית הנמנית על הצוות, ושמניעיה נחשפים בהמשך. הכרעה דרמטית זו אמורה לאתגר את עמדתו המוסרית של הצופה, במיוחד בסצינה מניפולטיבית לקראת סופו של הסרט המתרחשת במהלכה של ארוחת ערב משפחתית שקטה.
הופעתו החרישית-ובה-בעת-מאיימת של דל טורו (וגם המוטיבציה הנסתרת של דמותו) מזכירה במשהו את דמות הנוקם שגילם קלינט איסטווד בכמה מערבונים בכיכובו ("תלה אותם גבוה" מ-1968, או "עיר ושמה גיהינום" מ-1973). יש משהו מהפנט בנוכחותו בסרט, וסביר להניח שהופעתו פה תעניק לו מועמדות לאוסקר.
דמותה של קייט היא המתעתעת ביותר בסרט. היא אמנם לא טירונית כקלריס סטרלינג גיבורת "שתיקת הכבשים" (1991), העוברת תהליך חניכה טראומטי, אבל גם דמותה שלה נחשפת במהלך הסרט לצדדיה האפלים של הנפש האנושית באמצעותו של חניבעל לקטר/אלחנדרו (עניין מעט מופרך בהינתן העובדה שהיא סוכנת FBI מקצועית ומיומנת). מצד שני, יש בה משהו שמזכיר את סוכנת ה-CIA (בגילומה של ג'סיקה צ'סטיין), שניהלה את המצוד אחר בן לאדן ב"כוננות עם שחר" (2011) - כמוה, גם קייט היא אישה הנאבקת על מקומה בעולם מושחת וכוחני של גברים.
הסטתה ההדרגתית של הגיבורה הנשית אל השוליים אף היא אחד ממהלכיו המניפולטיביים של "סיקאריו". היא אמורה לשמש כיסוי-תחת מוסרי בעבור הצופה, שכמוה "מופתע" לגלות שהמלחמה בקרטלי הסמים שעל גבול ארצות הברית-מכסיקו מתבצעת על ידי אנשים מלוכלכים ובשיטות מפוקפקות מבחינה מוסרית, והכל כמובן בחסות הממסד.
לפחות "טראפיק", סרטו עטור האוסקרים של סטיבן סודרברג משנת 2000, שעסק באותו נושא בדיוק, סיפק פרופיל מורכב יותר של הסיטואציה. וילנב, או נכון יותר התסריט של שרידן, מתמודד עם האתגר האתי שבמרכזו
(או ליתר דיוק, נמנע מכך) באמצעות הצגתה של דמות נשית קשוחה שהולכת ונעשית פסיבית, ומבעה האקספרסיבי אומר הכל ולא כלום.
בעיה נוספת הנוכחת בסרט היא עצם ההצדקה לנוכחותו של אלחנדרו בצוות שמוביל ברולין. הנימוק לכך, שנחשף לקראת סופו של הסרט, הוא כה מופרך עד שהוא מעמיד בספק את רצינותו (שלא לדבר על השקפת העולם הבעייתית שעומדת בבסיסו). "דבר מזה לא ישמע הגיוני לאוזניים אמריקאיות, אך בסופו של דבר את תביני", מבהיר אלחנדרו לקייט, במה שהוא משפט מפתח להבנת המסע שהיא תעבור במהלכו, כמו גם עמדתו המתנשאת של הסרט הרואה בערי הגבול המקסיקניות את המקבילה לגיהינום על פי דנטה.
שתי הדמויות היותר מוצלחות פה הן זו של שוטר מקסיקני העובד בשירות הקרטל (מקסימיליאנו הרננדס) - והעובדה שיש לו ילד קטן ודאי שאינה מזיקה, וכן זו של שותפה השחור של בלאנט (דניאל קלויה). שניהם מכניסים איזשהו ממד אנושי לסרט. הצילום הצהבהב והמאובק של רוג'ר דיקינס ופס הקול האלקטרוני והצורמני המבוסס על צלילי בס נמוכים שכתב יוהאן יוהאנסון, מעצימים את האפקטיביות של סצינות הפעולה המצוינות, ומסייעים להפוך את "סיקאריו" ליצירה, אמנם בעייתית, המתארת מסע אל לב המאפליה ללא דרך חזרה.
"סיקאריו" (ארצות הברית) - במאי: דני וילנב, שחקנים ראשיים: אמילי בלאנט, בניסיו דל טורו, ג'וש ברולין, מקסימיליאנו הרננדס, דניאל קלויה, ג'ון ברנטל ו-ויקטור גרבר. אורך הסרט: 121 דקות.
