"ילדות פרא": חמש ילדות וסרט יפהפה
על אף שעלילת "ילדות פרא" מתרחשת בטורקיה ומשם גם באה היוצרת דניס גומזה ארגובן, צרפת (ארצם של חלק מהמפיקים) בחרה בסרט כנציגה לאוסקר. ואכן, קשה לעמוד בפיתוי של דרמת ההתבגרות הנוקבת והיפה הזו על חיי נערות בצל השמרנות הדכאנית של המשפחה, ההחברה ושלטונו של ארדואן
קשה שלא לערוך השוואה בין "ילדות פרא" ("Mustang"), סרט הביכורים של הבמאת הטורקיה דניז גומזה ארגובן, ובין סרטה הראשון של סופיה קופולה, "חמש ילדות יפות" (1999), שעסק בחמש אחיות הנכלאות בביתן על ידי הוריהן השמרניים במטרה לדכא את מיניותן המלבלבת (קשה, אגב כך, שלא להבחין גם בדמיון שבין כרזות שני הסרטים).
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
סרטה של ארגובן אינו חורג אמנם מהביקורת המוכרת על דיכוי פטריארכלי בחברה מסורתית - משהו שצופים ופסטיבלים מערביים אוהבים לחבק - אבל הוא מבוים במיומנות, ומעורר סקרנות לגבי המשך דרכה הקולנועית.
עלילת "ילדות פרא" מתרחשת בטורקיה של היום, ואי אפשר שלא לראות בו ביקורת נוקבת על משטרו השמרני של ארדואן. חמש אחיות שהתייתמו מהוריהן ומתגוררות בבית סבתן (ניהאל קולדס) בכפר יוצאות לחופשת הקיץ. השתובבות תמימה בחברת בנים מבית ספרן מתפרשת על ידי אחת השכנות כהפקרות מינית, והתוצאה אינה מאחרת לבוא.
הסבתא והדוד ארול (אייברק פקאן) כולאים אותן בבית (אחרי בדיקת בתולין משפילה שאמנם מאשרת את טענות האחיות לפיה לא היה כלום), אוסרים עליהן כל מגע עם העולם החיצוני, ומצווים עליהן לעטות תלבושת אפרורית ומסורבלת שמכסה את כל גופן. בנוסף, הן נדרשות ללמוד מנשים מקומיות את מלאכות הבית דוגמת בישול, אפייה ומילוי ציפות. כל מה שהן "צריכות" לדעת על מנת להפוך לנשים "ראויות" בחברה שמרנית.
תהליך אילופן של ילדות הפרא (שמו המקורי של הסרט מתייחס לעדרי הסוסים הלא מבויתים החיים בצפון-מערב אמריקה) אמור להיות מושלם באמצעות שידוכן לגברים מקומיים. כך, האחות השנייה סלמה (טוגבה סונגורוגלו), נישאת בעל כורחה לצעיר שאינה מכירה. לעומתה האחות הבכורה סונאיי (איליידה אקדוגאן) מתעקשת וזוכה להתחתן עם הגבר שהיא באמת אוהבת. בעקבות מפנה טרגי, עובר חלקו השני של הסרט להתמקד בשתי הילדות הצעירות, נור (דוגה זיינפ דוגושלו) ולאלי (גונז סנסוי) המשמשת גם כמספרת של הסרט.
אחת הסצינות היפות בסרט היא זו שבה חומקות האחיות מכלאן על מנת לנסוע העירה ולצפות במשחק כדורגל שהכניסה אליו מותרת לנשים בלבד (מסתבר, אגב כך, שלקבוצות כדורגל בטורקיה יש הרבה נשים-אוהדות, ואחרי התפרעות אלימה של גברים באחד המשחקים, הן היחידות שמתאפשרת להן הכניסה לאצטדיון). כאשר דודתן מבחינה בהן בשידור החי בטלוויזיה, היא מנסה בדרך מקורית ומשעשעת למנוע מהגברים הצופים במשחק לגלות את דבר נוכחותן במשחק, אך עם שובן של הבנות הביתה נוספים סורגים לחלונות.
יש הרבה מה להעריך בסרטה של ארגובן שנוצר כהפקה טורקית-צרפתית, ושאת התסריט שלו כתבה הבמאית בשיתוף עם הקולנוענית הצרפתיה אליס ווינקור (לאחרונה הסרט נבחר כנציגה של צרפת דווקא לאוסקר הזר). צוות השחקניות, למשל, שלמעט אחת, אליט איסקאן בתפקיד האחות אייג'ה - הינן חסרות ניסיון קודם. הדינמיקה הנפלאה ביניהן יוצרת תחושה של גוף אורגני והרמוני שבכל פעם שמישהי מהן נישאת, אחד מאבריו נקטע. גם דמותה של הסבתא אינה מוצגת כמפלצתית. אדרבא, היא מזוהה לא פעם עם רוך ואמפטיה, ונכדותיה, הבוגרות והמתבגרות, לא רואות בה דמות מאיימת.
למעט הקריינות המיותרת, "ילדות פרא" אינו מבליט את המימד הדידקטי שבו, אף לא מתענג על ההיבט הסדיסטי הגלום במבט שנשלח בנשים צעירות כלואות - והתחושה היא שארגובן מעצבת את סרטה כסיפור אגדה מואר, שנוגע בסיטואציה שבמרכזו בעדינות ולא באמצעות קרדום נטורליסטי גס. כך, באופן משונה, זהו לא סרט "קשה" לצפייה שמעודד צקצוקי לשון צדקניים. זה אפילו סרט מהנה.
לעומת זאת, דמותו של הדוד ארול מעוצבת על פי מיטב הסטריאוטיפים שצופה מערבי (ואליו, אחרי הכל, מכוונת ארגובן) שבוי בהם. הוא חשוך, אלים, אונס קטינה ומה לא - ודאי בהשוואה לדמותו הגואלת של יאסין, צעיר נאה וארוך שיער העובד כשליח (בוראק ייגיט). בחלקו השני של "ילדות פרא", שישנם בו אפילו יסודות של סרט אימה, מוצג הדוד ארול ממש כאותו רוצח סדרתי במסכה המנסה לחדור אל הבית בו מסתתרות הגיבורות.
יש הרבה יופי ב"ילדות פרא", במיוחד בכל מה שקשור בחמש הגיבורות שלו - שנדמות אפילו מדי מנוגדות לסביבה המדכאת שבה הן גדלות - ובפראיות המקסימה ושופעת החיונית שהן משדרות. בזכותן, סרטה של ארגובן איננו "עוד" סרט שעניינו התשוקה לברוח מכלא השמרנות הכפרית אל החירות שמאפשרת העיר הגדולה, המודרנית, אלא סיפור טרגי-מתוק על התהוותה של סולידריות נשית צעירה.
"ילדות פרא" (טורקיה) - במאית: דניז גמזה ארגובן, שחקנים ראשייים: אייברק פקאן, טוגבה סונגורוגלו, אליט איסקאן, איליידה אקדוגאן, דוגה זיינפ דוגושלו, גונז סנסוי. אורך הסרט: 97 דקות.
