המנהיג שראה עד הסוף
"עד הרגע האחרון משה רואה. את הייחודיות של זה, הבנתי רק כאשר כהו עיניי, והעולם נמלא בערפל תמידי. איפה ישנם עוד מנהיגים כמו המנהיג ההוא, המסרב לעצום עיניו לנוכח עוולות, גם אם הדבר כרוך בבחירות לא פופולריות". רוחמה וייס מארחת את אורית ביבי, "כלת התנ"ך" שלה
כלת התורה
פרשת האזינו היא האחרונה בתורה הנקראת במסגרת קריאת התורה בשבתות, ועל כן היא חותמת עבורנו, בטור זה, את מעגל הקריאה בתורה.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לכבוד הסיום החגיגי חיפשתי "כלת תורה" הראויה להערכתנו ולתודתנו, ובשמחה הגעתי אל אורית ביבי, מוותיקות ובכירות המורות לתנ"ך, למחשבת ישראל ולתורה שבעל-פה.
אורית מלמדת בחינוך הממלכתי כבר שלושים שנים, ואנו חבים לה זרי-תודה על המאמץ המתמיד להנחיל את התורה לנערות ונערי ישראל. כשביקשתי ממנה לנסח את תמצית תפיסת עולמה, היא השיבה בלי להסס: "מתעבת כפייה, הדרה וגזענות. חולמת על שלום וארץ זבת חלב ודבש". אורית היא, בלי ספק, כלת התורה שלי לשנה זו.
משה בשר ודם
בגיל 42, כאשר התחלתי להרכיב משקפי קריאה, חשבתי לראשונה על משה רבנו בהיבט הפיזי. איש שבע ימים שהגיע לגיל מופלג, כוחו במותניו ועינו, בניגוד לעיניי, "לֹא כָהֲתָה" (דברים ל"ד, ז'): "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹאנָס לֵחֹה".
הנחתי שעין הצופה במשך 40 שנה על בני ישראל במסעם לארץ כנען, בוודאי חיזקה את שריריה ושמרה על חדות ראייתה. מאידך גיסא, תהיתי לגבי העין השנייה, כי הרי הכתוב ביחיד הוא: "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ".
ומדוע אנו מקבלים עדכון על מצבו הרפואי של משה?
נדמה לי שהתורה לא טרחה לעדכן אותנו בדבר מצבו הגופני של משה בגיל 120 רק כדי להעצים את דמותו ביום מותו, שהרי דמותו המתוארת בתורה גדולה דיה. נדמה לי כי התורה מבקשת להדגיש שמשה הוא מנהיג ואב לעמו מסוג חדש וייחודי שלא היה כדוגמתו עד כה.
בניגוד לאברהם שהיה עיוור באמונתו; בניגוד ליצחק הזקן שכהו "עֵינָיו מֵרְאֹת" ובניגוד ליעקב שעיניו "כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת"; בניגוד לכל אלה ניצבת דמותו של משה ש"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נָס לֵחֹה".
כשהעולם מיטשטש
את ייחודה של ההדגשה המקראית על ראייתו של משה הבנתי רק כאשר כהו עיניי. העולם היטשטש אט-אט, ונמלא במעין ערפל תמידי, המחדד את קיומו של חוש המישוש. ככל שכהו עיניי, התנחמתי ביתרונותיה של הכהות.
הניקיונות הפכו קלים יותר, כי הרי יש דברים שאינם נראים... השימוש בביטוי "לא ראיתי" הפך שגור בפי, למרות שידעתי כי היו מקרים שבהם בחרתי שלא לראות. הברקת המשקפיים בשולי חולצתי נתנה לי פסקי זמן למחשבה, והזכוכית המתכהה בשמש שימשה לי, לעיתים, כמסך חוצץ אל מול מציאות חיי. נבטה בי ההכרה כי כהות העין היא מצב פיזי ומצב נפשי כאחד, באשר כהות העין שלי מכהה גם את הנפש. כן, הכהות הבלתי נסבלת של הקיום.
אבותינו העיוורים
מתי התעוור אברהם? אברהם בחר בכהות ביום בו נענה לצו "לֶךְ לְךָ"
(בראשית י"ב, א). בטוטליות של אמונתו ובשמיעתו המחודדת את צווי האל, הלך לארץ כנען, הפקיר את הגר ההרה, גירש את ישמעאל והגר, ועקד את יצחק.
ומתי התעוור יצחק? רש"י מפרש כי עיניי יצחק כהו כאשר שכב עקוד על המזבח. "באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת, והיו בוכים ודמעותיהם ונפלו על עיניו וכהו עיניו". כהות עיניו של יצחק אפשרה לו ליצור עולם ערפילי בו יוכל לדחוק את טראומת העקדה.
ואילו עיניי יעקב כהו במצרים, לאחר שנפגש שוב עם בנו יקירו יוסף. מציאות החיים בארץ גושן ואי היכולת ליצור את אותה קירבה של פעם עם יוסף - היו קשים עבורו להתבוננות ולהכלה.
אבל משה היה חייב לראות
משה הוא "איש רואה" במלוא מובן המילה. זוהי ראיית העין, אך גם ראיית הלב. משה רואה את המציאות ללא כחל ושרק, וזאת בלי לאבד את היכולת לראות למרחוק – לחלום תמונות עתידיות ולהפכן לחזון.
להבדיל מהאבות המייסדים, משה לא יכול היה להרשות לעצמו כהות
משה רואה. זו אינה ראייה פיזית בלבד ויש בה התבוננות, רגישות וחמלה, וכתוצאה מכך - עשייה.
גם כאשר דבר פלאי ואולי מפחיד לנגד עיניו של משה – הוא אינו מתעלם: "וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה..." (שמות ג', ב'-ג').
רש"י מציין כי הפועל "סור" משמעותו להתרחק, ומפרש: "אסורה מכאן להתקרב לשם". כלומר, למראה הסנה הבוער קפא משה על מקומו, וצריך היה לגייס אומץ על מנת להתקרב, להתבונן במראה הגדול הזה - ולספק את סקרנותו.
לא חף מטעויות, אבל רואה
משה, כבן אנוש, לא היה חף מטעויות ולא התיימר להכחישן. תוך כדי עיסוק בבעיות השעה, הטיפול ב"דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל" (דברים ל"ב, ה'), ובניית תשתית לאומית-ערכית, התמיד במימוש החזון.
משה רואה אחר/ת
ייתכן שאיכות ראייתו הפיזית של משה ירדה עם הגיל והשנים, אבל הרי
לא בגללה אני מעריצה אותו, אלא בגלל הסכמתו לראות את המציאות ולחמול על צאן מרעיתו: הוא ראה את ה"עֵרֶב רַב". אותם הפליטים שנלוו אל בני ישראל ביציאת מצרים, ושילב אותם במחנה, ולא במעמד של חוטבי עצים ושואבי מים. זאת, למרות שלא הייתה לו אפילו "ארץ קטנה".
הוא ראה את חמשת בנות צלפחד שהתייצבו בפתח אוהל מועד ותבעו: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". משה פנה אל שופט כל הארץ, ומנע הדרת נשים.
והוא אפילו הסכים לראות את מותו, ולדרוש מאלוהים שימנה לו מחליף חנון ורחום שינהיג את בני ישראל עם לכתו. מדרש יפהפה (במדבר רבה, פרשה כ"א) מסביר את בקשת משה:
"ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומים זה לזה. וכשאני מסתלק מהם בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהיה סובלם, לאחד ואחד לפי דעתו..."
איפה ישנם עוד מנהיגים כמו המנהיג ההוא, המסרב לעצום עיניו לנוכח עוולות, ומוכן לקחת עליהן אחריות גם אם הדבר כרוך בבחירות לא פופולריות.
לראות את המוות
בשעות האחרונות לחייו, בחר משה לברך את עמו. רגעי החסד של ברכתו נקטעו כאשר אלוהים שלח את משה אל הראייה האחרונה של חייו (דברים לב", מ"ח-נ'): "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת".
והנה בפסגת הר נבו "פגה" ראייתו של משה. אלוהים הוא שהראה לו בעיניו את הארץ (דברים ל"ד, א'-ד'): "...וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו... הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר".
רק רגע קט לפני מותו, משה יכול היה להרפות, לנשום ללא כל מחויבות, לעצום את העיניים, להתכרבל ולשקוע בתמונה האלוהית שהראתה לו את הארץ המובטחת.
יהי רצון ונלמד ממשה רבנו לשמור על עין רואה בבהירות, ועל לב טוב, ולא יכהו עינינו לנוכח סבל הזולת.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
