"מגי": לחבק את ארנולד שוורצנגר
אנחנו מכירים את ארנולד שוורצנגר ככוכב אקשן שרירי, אבל לאחרונה הוא מגלה עצמו מחדש כדמות אב קולנועית. הדרמה "מגי" אולי נראית מבחוץ כמו סרט זומבים, אולם במרכזה עומד דאגת אב לבתו הנגועה והגוועת. תופתעו עד כמה זה מרגש. בסוף גם אתם תרצו לאמץ את השרירן המזדקן כאבא
אם אתם חובבי סרטי אימה זומבים הומי גופות מהלכות וטראש, תשנאו את "מגי". הסרט בוים על ידי הנרי הובסון לפי תסריט של ג'ון סקוט ולא מזכיר את המתים המהלכים של ג'ורג' רומרו. מדובר בדרמה משפחתית, כשבני אדם שהופכים לזומבים רעבים הוא כלי נרטיבי משני בה. זה לא אומר שמי שיצרו את הסרט לא מבינים את הז'אנר. להפך - פשוט נעשתה כאן החלטה לשים את הדרמה בחזית, ואת הריקבון - כמוטיבים שרוב הזמן נמצאים ברקע.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
יש ב"מגי" אלמנטים מאוד מעודנים, של בודי הורור (body horror) - סרטים שהאימה שבהם נובעת מעיוות של הגוף. הפחד העיקרי נובע מהרעיון שעומד מאחורי הסרט ולאו דווקא מהמראות שבו. במרכזו נמצאת מגי (אביגיל ברסלין מ"מיס סנשיין הקטנה" שגדלה להיות כוכבת עולה בשמי האימה) - היא ננשכה ונדבקה במגפה ששוטפת את הארץ שהופכת אנשים לזומבים.
בניגוד לרוב סרטי הזומבים, ב"מגי" לוקח לשינוי זמן. האדם שננשך יכול להבין אט אט מה קרה לו, לחזות בגופו שנרקב בהדרגה, ולחוש כיצד הוא מאבד שליטה על מוחו. גם ההתייחסות הממשלתית היא כאל מגפה. יש הסגרים בבתי חולים אליהם מובאים החולים כדי למות בחסד לכאורה, הרחק מהבריאים שנותרו.
לא מבזבזים לצופים זמן על הקדמות והסברים מיותרים. הנשיכה של מגי היא דבר נתון, משהו שקרה וזהו, ובזמן שווייד (ארנולד שוורצנגר, עם זקן) נוסע להביא אותה מההסגר - דיווחי רדיו מעדכנים אותו ואותנו בנעשה. מפגשים במהלך הסרט עם רופאים מבהירים את התהליך: הוא מורשה לטפל בה בבית בינתיים, אבל מצבה של מגי יידרדר וכשהיא תהפוך מסוכנת ולא תהיה היא עצמה יותר, עליו להשיב אותה להסגר.
אין הרבה דיבורים בסרט, כנראה שניסו לא להכביד עם המבטא של שוורצנגר. יש יחסים בין אבא ובתו בת העשרה בימיה האחרונים, שניהם מנסים לשמור על שגרה בזמן שברור שהעולם והם בתוכו כבר לא נורמלי. גם אמה החורגת נמצאת בתמונה (ג'ואלי ריצ'רדסון) והיא אחת הדמויות החלשות בסרט, שנמצאת כי מישהי צריכה לומר שיש משהו מפחיד בכל הסיטואציה. החשש שלה מהקו הדק שבין נערה חולה אבל מודעת לעצמה, לרגע שבו היא תתחיל לראות בה ובאביה סטייקים מהלכים - מובן. ובכל זאת, לא נותנים לה מספיק עומק או עניין כדי שיהיה לנו אכפת כשהיא מפחדת.
מה שעובד הוא מערכת היחסים בין ווייד למגי. אפשר להתווכח על כישורי המשחק של שוורצנגר, אבל הוא אחד מגיבורי הפעולה הכי אבהיים שיש. ב"שליחות קטלנית 2" הוא סוג של תחליף אב לג'ון קונור הצעיר, ותחליף סב לשרה קונור בסרט החדש. הוא התעבר בקומדיה "ג'וניור", והיה גם "שוטר בגן ילדים". שוורצנגר הוא לא רק שרירן עם מבטא, הוא הבייביסיטר של כולנו.
קל לחוש אליו אמפתיה כששמים אותו, על כוחו הפיזי שעדיין ניכר, בסיטואציה שבה הכוח הזה מרוקן והופך במידה רבה לחסר תועלת. הוא כ-אב מקבל במהלך הסרט הצצות מכאיבות לעתיד העגום שמחכה לבתו, ויודע שיגיע הרגע שבו יצטרך להחליט כיצד לנהוג, כשהיא כבר לא תהיה אחראית למעשיה.
מגי מצדה מנסה להמשיך ולו מעט להתנהג כמו נערה רגילה. גם היא יודעת מה מחכה לה, ומפנימה לאורך הסרט בהדרגה מצמררת למה היא אמורה להפוך. השינוי ניכר פיזית, וכאן נכנסים חלק מקטעי האימה - בדמות הריקבון שפושה בגופה. הוא ניכר גם ברמה החושית והאישיותית, ומבוטא על ידי סצנות אימה טיפוסיות. דווקא בגלל שמגי הופכת למישהי שאנחנו מכירים ושיש בה משהו שגרתי, כשמגיעות סצנות מפחידות - הן נטענות במשמעות נוספת וקשה, כי היא לא זרה לנו.
לסרט יש קצב איטי, וצילומי עדשה רחבה של הנוף החקלאי של העיירה בה המשפחה מתגוררת. הוא מלא במרחבים של שדות ויערות, בשוטים של אופק, של שמיים ואדמה מנחמת, גם אם חרוכה.
סרטי אימה טובים משתמשים בזוועה כדי להעלות לדיון משהו אחר. ב"מגי" האימה משולבת בצורה כה עדינה
שלפרקים נראה שהיא היתה יכולה להיות מאובחנת במחלה סופנית אמיתית, והאפקט היה זהה. אלא ש"מגי" - בדומה לסרט האימה המדובר "It Follows" - לא מדבר רק על היחס שלנו לחולי, על אובדן ומוות. הוא מתמקד בבני נוער, עוסק בהתבגרות שמעוררת חרדות אצל ההורים וילדיהם, בהיפרדות ההכרחית שמגיעה איתה. הוא מעלה את הכאב שבתחושת האחריות שהורה חש כלפי ילדיו, גם כשאלו כבר מבקשים לקחת אחריות על עצמם.
יש מתח בין העצמאות של מגי לרצונו של אביה לגונן עליה. הסרט מתחיל בכך שהוא מחפש אותה אחרי שבועות של היעדרות, שבמהלכם נדבקה. ברסלין מחזיקה היטב את הסרט, ויש בדמותה של מגי גם קווים פמיניסטיים, שיהוו ספוילר ולכן נמנע מלפרט.
"מגי" רחוק ממושלם, אבל יש בו את הרגישות שחסרה ב"הביקור" של מ. נייט שאמאלן שמציג בקולנוע. שם יש לגלוג בשם הבידור על דמנציה והזדקנות, כאן יש עיסוק מכבד בהתבגרות ופרידה, והוא מצליח לעשות משהו שהרבה סרטים לא עושים: לעורר מחשבה אחרי הצפייה.
"מגי" (ארצות הברית) - במאי: הנרי הובסון, שחקנים ראשיים: ארנולד שוורצנגר, אביגיל ברסלין וג'ואלי ריצ'רדסון. אורך הסרט: 95 דקות.
