"מסווג חריג": אימה צה"לית בלי בסיס
זו לא רק הנוכחות הבלתי נסבלת של השחקן הראשי, גם לא הגישה המבזה והמתנשאת של הדמויות, או לאי היכולת לנסח רעיון ברור - הבעיה העיקרית של "מסווג חריג" היא שקומדיית האימה הזו לא מספיק מצחיקה, וגם לא מפחידה. עוד פספוס בגל המבורך של סרטי ז'אנר מתוצרת כחול לבן
"מסווג חריג" הוא סרט שהעלילה-במשפט-אחד שלו מבטיחה (אך לא מקיימת): רוצח סדרתי מחסל חיילים בבסיס צבאי נידח. אך מה לעשות, שמהתלת האימה שרקחו בועז ארמוני (בימוי) וליאור לדרמן (תסריט) היא במקרה הטוב בעלת פוטנציאל להיות סרט גמר סטודנטיאלי סביר, ודבר בה אינו משעשע או מפחיד באמת. במיוחד אמורים הדברים בהופעתו הבלתי נסבלת של איתי זבולון (המוכר בזכות דמותו הוויראלית של יניר האחמ"ש), שמעוררת אהדה למשסף האלמוני שמסתובב בבסיס אי-שם.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
סרטי האימה-עאלק מתוצרת מקומית שהגיעו בעקבות "מי מפחד מהזאב הרע" - סרטם של אהרון קשלס ונבות פפושאדו שנותר הטוב והשנון שבהם - מעידים על עובדה מצערת אחת: עדיין מחפשים פה את הדבר האמיתי. העתקת מודלים של סרטי אימה לסיטואציה צבאית (ע"ע סרט הזומבים החביב "בשר תותחים") היא בגדר התחלה טובה, אבל כדי ש"מסווג חריג" יהיה סרט מוצלח הוא צריך להיות יותר מאשר "דואר-צבאי צעקה".
אחרי הצפייה בסרט מתבקש לכלוא את יוצריו בבונקר האסור לכניסה שנמצא בבסיס, ולשאול אותם שאלה פשוטה אחת: על מה הסרט שלכם? על פניו, זהו מסע חניכה וגיבוש זהות גברית שעובר חייל דחוי, מתן (זבולון), שנקרא יחד עם שלושה ערסים במדים לשבוע שמירות בבסיס מהגיהינום. העיסוק ביחסה של המערכת הצבאית אל החריגים שבתוכה היווה בסיס לכמה סרטי מפתח בתולדות הקולנוע הישראלי ("מסע אלונקות" של ג'אד נאמן מ-1977 הוא החשוב שבהם) - אבל "מסווג חריג" נדמה יותר כדאחקה שמנסה לסחוט עוד כמה טיפות מהלימון הזה.
כאמור, גיבור "מסווג חריג" הוא מתן, שדמותו הנחנ"חית, שירותו כג'ובניק, דיבורו הילדותי, והסתמסויותיו הבלתי פוסקות עם אמו החרדתית מסמנים אותו כ"לא גבר". בתחילת הסרט הוא מוצא עצמו על אוטובוס בדרכו לבסיס מרוחק בצפון, יחד עם עוד שלושה חיילים - בגילומם של אסף בן שמעון, ערן פרץ ועופר רוטנברג - שערסיותם אמורה לייצג אותם כגברים צה"ליים טיפוסיים.
בדרכם למקום הם עוצרים במסעדה ערבית, מתנהגים בגסות, חומקים מבלי לשלם, ומשאירים את מתן הנבוך מאחור. אם הסרט מנסה בתוך כך להגיד משהו על הדינמיקה האלימה בין חיילי צה"ל לאוכלוסייה הפלסטינית - הוא לוקה באותה וולגריות (שלא לומר גזענות) שהוא מייחס לגיבוריו.
כאשר הארבעה מגיעים לבסיס השומם, מתברר להם שהוא מאויש במפקד תורן, סטס (קאי קרבלניקוב) - וזהו.
התנהגותו המוזרה של הנ"ל המיוחסת לקרינה הרסנית שמפיצה אנטנה מסתורית המזדקרת בלב הבסיס, הוראתו המפורשת שלא להיכנס לבונקר, והנוכחות הערבית העוינת מסביב, מבהירים מהר מאוד למתן שהוא במקום הלא הנכון מבחינתו. אבל דבר לא מכין אותו למה שעתיד להתרחש באותו לילה, כאשר הוא ימצא את עצמו לגמרי לבד בבסיס.
"מסווג חריג" אולי היה רוצה להפוך לתופעה סוחפת של "סרט חצות". אבל הוא פשוט לא מצחיק מספיק, ודאי לא מפחיד, ואפילו לא סונט בשנינות במערכת הצה"לית, כדי להיות כזה. יתר על כן, הניסיון של הסרט לומר משהו "עדתי" ומתקשר לטוויסט העלילתי שבו - אם זו אמנם ההגדרה הנכונה לגילוי הכי צפוי בסרט - לוקה בהצגה בעייתית ומתנשאת של אחת הדמויות פה.
"מסווג חריג" הוא סרט שהיית רוצה להחמיא לו. חובבי ז'אנר האימה ומהתלותיו היו רוצים לראות עוד מהסוגה הזו, בעברית. הבעיה היא, שארמוני ולדרמן יצרו סרט שאינו יודע מה הוא רוצה מעצמו ומאיתנו. מין חיקוי דל ולא אפקטיבי של עשרות סרטי סלאשרים (משספים) סוג ז', שמי שאוהבים סרטי אימה ומעריכים את הקיצוניות האסתטית והאידיאולוגית שהם יכולים להגיע אליהם - יתקשו להתייחס אליו כאל יותר מאשר בדיחה ילדותית.
"מסווג חריג" (ישראל) - במאי: בועז ארמוני, שחקנים ראשיים: איתי זבולון, אסף בן שמעון, ערן פרץ ועופר רוטנברג וקאי קרבלניקוב. אורך הסרט: 84 דקות.
