דרוש צום ביום השנה לרצח רבין
תרבות זקוקה לטקסים. אנחנו זקוקים למעשים, ואנחנו צריכים לעצב אותם כך שיוכלו לשרוד את פגעי הזמן ודהיית הזיכרון
"את תראי", אמרה לי חברה דתיה, "בעוד לא כל כך הרבה שנים רק אצלנו יציינו את רצח רבין. אצל כל השאר הוא יהפוך להיסטורי, ישן, לא רלוונטי, ויעברו לדבר הבא. כי אצלנו אם משהו נכנס ללוח השנה, הוא נתקע שם לאלפי שנים. מה שנכנס כבר לא יוצא".
עוד דעות ב-ynet:
הקמפוס כמרחב לשיפור היחסים בין יהודים לערבים
דווקא עכשיו - דרושה אחדות בעם20 שנה חלפו מאז רצח רבין. עבור הדור שלי, ילידי שנות השבעים ומעלה, זהו ללא ספק אירוע מכונן. אנחנו זוכרים איפה היינו ומה הרגשנו, אנחנו זוכרים את הימים שאחרי, אנחנו זוכרים את האדמה שרעדה תחת רגלינו. אולי דומה למה שהייתה מלחמת יום כיפור עבור הדור שלפנינו. רעידת אדמה משנה תודעה שיצרה גלי הדף עמוקים. עבור הדור שאחרינו, מטבע הדברים, זוהי היסטוריה. ועבור הדור הנוכחי, פרה-היסטוריה. חורבן בית המקדש, תור הזהב בספרד, העלייה השנייה ורצח רבין, אין באמת הבדל.
אז מה הבעיה? הבעיה היא שאנחנו עדין זקוקים לזיכרון הזה, חי ורלוונטי. השסע החברתי שהוביל לרצח עודו מבעבע והוא לא השסע היחיד הבוער. האלימות הפוליטית בחברה הישראלית רק החריפה, והסכנה להתפוררות "קורי העכביש" המחזיקים את החברה הישראלית ומאפשרים לה להתמודד עם האתגרים הקיומיים עמם היא נזקקת להתמודד, מאיימת מתמיד.
אנחנו זקוקים ליום הזה על מנת לעסוק בכל אלו, אלא שאנו מתקשים לעצב אותו באופן שיאפשר עיסוק שכזה. חודש לפני יום הזיכרון לרצח רבין מתרחש יום הזיכרון לרצח גדליה. סיפור דומה מאד, כמעט זהה. מנהיג פוליטי שנרצח בידי מתנגד פוליטי. התרבות היהודית, ברצותה להנחיל את זיכרון האירוע כמה שהביא לסיום מוחלט לשיירי הריבונות היהודית שנותרו לאחר חורבן הבית, קיבעה אותו כיום צום, על רצף צומות החורבן. כבר אלפי שנים שיהודים צמים ביום הזה. ומפעם לפעם הם גם עוסקים בסיפור שלו, דורשים ומפרשים את הלקחים והתובנות, לשים אותו בהתאם לצורכיהם. ללא הטקס-הצום, ללא המעשה האישי בתוך הקשר קולקטיבי, היה היום הזה נבלע לתהום הנשייה של אינסוף אירועים היסטוריים זכורים יותר או פחות, נטולי רלוונטיות.
תרבות זקוקה לטקסים. אנחנו זקוקים למעשים, ואנחנו צריכים לעצב אותם כך שיוכלו לשרוד את פגעי הזמן ודהיית הזיכרון. בצום גדליה לא עוסקים בדמותו של גדליה, באירועים מילדותו או במערכות היחסים שלו עם שותפיו לדרך. זה לא באמת רלוונטי. גם המחלוקת הפוליטית הספציפית שהייתה הרקע לרצח, איבדה את תוקפה. מה נשאר? יהודי רצח את המנהיג של העם היהודי באותו זמן והוביל לאובדן הריבונות. זהו. זה הלב ואידך זיל גמור.
ניצול היום
20 שנה זה הרבה זמן במונחי אדם, ומעט זמן במונחי מסורת ותרבות. אנחנו עדין בשלב הניסוי והתהייה. היה מי שניסה לכונן מסורת של מאהל הידברות, ויש מי שמנסה לכונן מסורת של עצרת בכיכר, ויש טקסים בבתי הספר ויש כתבות בעיתונים ואני מכירה אפילו כמה אנשים שצמים.בכדי שמשהו מהניסיונות הללו יתפוס ויהפוך למסורת של ממש חייבים לשחרר את היום הזה מסגירת חשבונות ועלבונות, הכאה על חזהו של האחר, ובכלל מהקטטה הפוליטית המתמשכת בין ימין שמאל. חייבים גם לשחרר את היום הזה מעיסוק בדמותו הספציפית של יצחק רבין. אלו דרישות כואבות ולא פשוטות. מאוד מפתה להשתמש בעצרת בכיכר ככלי לגיבוש חברתי של המחנה הפוליטי שרבין היה מנהיגו, מאוד מובן הצורך של מי שהכיר להעלות זיכרונות מרבין האדם הפרטי, ומאד ברור הרצון של תומכי או מתנגדי הסכם אוסלו דאז, להשתמש ביום הזה ובטראומת הרצח ככלי לקידום הרעיונות המדיניים שלהם היום. מובן ומפתה אך, במבט הרחב יותר, מזיק מאוד. מדיר, מצמצם, מונע מהיום הזה להיות מה שהוא יכול וצריך להיות, מה שאנחנו כל כך זקוקים. יום של עיסוק במחלוקות פוליטיות והאופן שבו מנהלים אותם.
כמו כל טראומה גדולה, רצח רבין היה גם הזדמנות. לא רק טקטית, לקופון פוליטי קצר טווח למחנה כזה או אחר, אלא גם אסטרטגית. עמוקה. תהום נפערה תחתינו וראינו בבירור לאן אנחנו דוהרים. לא מעט אנשים בחברה הישראלית דאז, הבינו זאת ופעלו. ארגונים הוקמו, מהלכים תרבותיים עמוקים הותנעו, נוצרה רגישות גדולה להסתה ומחשבה רבה הוקדשה לגבולות חופש הביטוי.
יום הזיכרון לרצח רבין נוצר מתוך אותו הלך רוח. הבנה של ההזדמנות. 20 שנה חלפו והטראומה התעמעמה, אי אפשר לבנות עליה יותר. חייבים לכונן טקסים ומסורות שיאפשרו עיסוק בעיקר וכדאי להזדרז כי מתישהו גם ההזדמנות תחלוף.
הכותבת היא מנהלת מרכז מובילים בבית המדרש "קולות" העוסק בפיתוח מנהיגות ערכית בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
