מיומנו של ליכודניק בעצרת ב-4 בנובמבר 95'

חברה, יו"ר נוער עבודה, הזמינה אותי לעצרת. "תבוא נו, אתה הרי בעד שלום ונגד אלימות". אמרתי, "סבבה. אבל אני בא בלי להסתיר מי אני ומאיפה אני" (דובר וסגן יו"ר נוער ליכוד דאז) "כי הסתה יש בשני הצדדים". היא הסכימה ל"תנאים".

עוד דעות ב-ynet:

מתמטיקה ומדעים, לא במקום ערכים

הם עושים אותנו ברברים

היד הקלה על המקלדת

20 שנה אחרי - חשבון הנפש הוא גם בתוכנו

וכמו שהבטחתי, כך הגעתי לעצרת השלום. עם שלט "תוצרת בית": "כן לשלום, לא לאלימות" ועל השלט - ממיטב ההסתה מצד קיצוני השמאל, שהופצה ופורסמה במשורה בעיתונים של אותם ימים (נכון, אין הקבלה ולא, אני לא משווה). "מוסו-ביבי" עם תמונת נתניהו כ"דוצ'ה" ועוד כמה כתבות שגזרתי לבד לבד, הדבקתי על קרטון. ובאתי.

עמוק עמוק בתוך ההפגנה, ממש ליד המזרקה, עומדים להם שלושה חברים (עד היום). דובר נוער מר"צ. יו"ר נוער עבודה, ואני עם חולצת נוער ליכוד ושלט נגד האלימות ובעד שלום - שלום אחר. מריצים דאחקות, חולקים קולה, מדברים על הגיוס הקרב ובעיקר, מתלבטים אם להיכנס לבריכה.

בשלב מסוים חתכתי הצידה לכמה דקות, קניתי משהו לשתות וקפצתי להגיד שלום לחברים מנוער הליכוד, שעמדו עם דגלי ישראל ושלטי "רוצים שלום אחר" מעבר לכביש.

העצרת לפני 20 שנה(צילום: מיכאל קרמר)

"אם לא תעוף מפה, נחסל אותך ונסגור אתך חשבון". אני מרים את הראש ורואה בחור עם חולצה של מרצ, עומד מולי בהפגנה שכותרתה "כן לשלום לא לאלימות" ומאיים. "אני גומר אתך חשבון אם אתה לא עף מפה עם השלט הזה עכשיו".

מה לעשות? הייתי ילד טוב גבעתיים. פחדתי.

הלכתי אחורה, ניתקתי מגע ולאחר כמה דקות, זרקתי את השלט, סגרתי את הסווטשירט מעל חולצת נוער ליכוד וחזרתי לחברים ליד המזרקה. סיפרתי להם מה קרה והסכמנו שפסיכים יש בשני הצדדים.

ופתאום אורות מהבהבים. כמה סירנות. דוחק. חשבנו לרגע שחזר מקרה האסון בפסטיבל ערד, שבו כולנו נכחנו. הסתכלנו על האורות. העיתונאית קרן נויבך עוברת לידנו. אחד החברים מנוער מרצ שואל אותה בבדיחות הדעת: "מה קרה? אפשר לחשוב שירו ברבין". הוא חייך, כי מי לכל הרוחות חשב בכלל שיירו ברבין. היא מרימה מבט מלא דמעות ועונה: "כן. ירו ברבין. ירו ברבין".

הלם.

הדאחקות התחלפו בדקה-שתיים של חילופי האשמות. אנחנו עדיין חברים, אבל ההכרה שיהודי ירה בראש הממשלה בעצרת שלום, חזקה מכל חברות ברגע הזה. נפרדים כידידים וקובעים לדבר כשתרגענה הרוחות.

אני צועד כמו זומבי לעבר תחנת האוטובוס וחושב לעצמי. "מי המטומטם שירה ברבין? למה?" צועד מהר כדי להספיק לראות חדשות.

"רבין נפטר", אמר לי אבא בטלפון, "בוא מהר הביתה". ואני, ממתין בתחנה. "רבין נפטר" אני עונה לקבוצת מפגינים שחיכתה איתי לאוטובוס וביקשה עדכון.

"זה אסון למדינה" מסכימים כולנו. מסכימים וחולקים את הכאב. חולקים, עד שרוכסן הסווטשירט שלי נפתח טיפה.

..."הוא ליכודניק". התחילו להתלחש אותם אלו שרק לפני דקה כאבנו יחד.

"אולי כדאי שלא תהייה פה עכשיו". אמרו, ואני, פוחד, מתחיל לצעוד הביתה ברגל. קילומטר משם אני עולה על אוטובוס וממשיך הביתה לחדשות.

"כל העם בוכה" הצהירו אז כותרות העיתונים.

חזרתי לכיכר שבוע לאחר מכן. אירוע זיכרון מרגש. החלטנו, שני חברים ואני, צוות ההנהגה דאז של נוער הליכוד, ללכת יחד. לבכות עם כל העם.

ראש הממשלה שלנו נרצח ומבחינתנו, הממלכתיות והדמוקרטיה חזקות יותר מכל אי הסכמה פוליטית. עברנו בעמדת הבידוק בכניסה, וכמו שנכנסנו, כך גם הובלנו אחר כבוד למשאית שהיוותה מעין חפ"ק נייד של השב"כ. נחקרנו משך כ-15 דקות.

משם יש לי בעיקר בלקאאוט. לא זוכר כלום. מפחיד. ילדים בני 17 מול חוקר חמור סבר. אחד מחבריי חבש כיפה סרוגה וזה הספיק כדי להחשיד את שלושתינו. אני אמנם על "אזרחי" אבל החבר השלישי היה עם חולצת ליכוד מתחת למעיל. כנראה שכיפה סרוגה וחולצת ליכוד היה יותר מדי עבור כוחות הביטחון באותם ימים ושום הסבר לא עזר.

סולקנו. צפינו בעצרת מהמדרכה ממול.

שבוע וחצי לאחר מכן התגייסתי לקרבי. "מה אתה חושב על רצח רבין", הייתה השאלה השנייה ששאלו אותי בראיון האישי.

היום אני בן 38. ללא קשר לרצח, עשור לא הצבעתי ליכוד. מצאתי את מקומי בין שני הגושים שממשיכים להתקוטט. מה שכן, אני רוצה להאמין שמאז, כולנו, למדנו לקבל ולהכיל את האחר. ואם לא למדנו אז שיגיע כבר היום שנלמד. אין לי שורה תחתונה ואין לי מסקנה מכל ה"חוויות" שלי מאותו נובמבר מקולל. אין לי כוח להכליל, מיותר לי להאשים. אין צודק ולא צודק.

פשוט משתף.

הכותב הינו בכיר לשעבר באגף ההסברה בליכוד וכיום הבעלים של משרד לייעוץ תקשורתי וניהול קמפיינים ומרצה לתקשורת פוליטית במרכז הישראלי להכשרה פוליטית ובמכון למנהיגות עתיד בישראל