הם עושים אותנו ברברים

כמו ישראלים יהודים רבים, חילוניים ודתיים כאחד, גדלתי בבית שבו התנ"ך היה ספר הספרים, מוסר הנביאים הוחזק כמתכון לתיקון עולם, ופרקי אבות נתפס כמורה דרך מרכזי לחיים של דרך ארץ וענווה, כבוד האדם ושליטה עצמית, וכמובן דרישת אמת, דין ושלום. תשתיות אלה, פחות או יותר, לצד החזון הציוני ונכסי צאן ברזל של ההגות והיצירה הכלל-אנושית, הם שיצרו בבית גידולי הישראלי את סולם האתגרים הערכי שלאורו עלינו לחנך את עצמינו לקראת חיים מלאים, תבוניים והגונים של אדם תרבותי.

עוד דעות ב-ynet:

היד הקלה על המקלדת

20 שנה אחרי - חשבון הנפש הוא גם בתוכנו

לעצור את האלימות ולהניע את התקווה

גם היום "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה"

המאבק של החד הוריות לקורת גג יציבה

עכשיו בבגרותי, לנוכח הרעות הגדולות שבאות על הארץ, חיישנים ערכיים אלה מעידים חדשות לבקרים שמעט מאוד נשאר במקומותינו מהאידיאלים התרבותיים שעליהם גדלנו בצעירותנו ואנחנו מצויים בתהליך מחריד של ברבריזציה.

אין בדל של "הצנע לכת" בדוגמה האישית של ראש הממשלה ורבים מנבחרי הציבור, ואין זכר לאמפתיה ולחמלה כלפי האחר - מהסוג של בתיה, בת פרעה, מצילת משה. אין הדרת כבוד "למכבד את הבריות", וכמעט כלום כלפי חוכמתו של זה ש"לומד מכול אדם" ו"רואה את הנולד". האדישות חוגגת גם כשהפערים החברתיים גוזרים אומללות על החלשים ומוחקים אופק עתידי לצעירים; והאחריות השלטונית מתפוגגת כשריבונות בג"ץ מותקפת ומערכת מדעי הרוח קורסת. חמלה, צדק, צניעות, ריסון עצמי ועליונות הרוח הודרו מהשיח.

מה נהייה לנו? לא דרכי נועם אלא תגרנות ובריונות; לא נתיבות שלום כי אם תאוות כיבושים וחרחורי מלחמה. לא התגברות על יצרים אלא חמדנות חסרת מעצורים לשכר מיליונים של מנכ"לים, ל"שוקולד" של הטסים במרומים, ולנתחי אדמה של פלסטינים עניים. במקום חזון מוסרי, צעקנות של מנהל קזינו, במקום דרישת אמת שפע הסתה ותעמולה, במקום דין בבית משפט לינץ בכיכר העיר, ובמקום אהבת הגר גזענות "טהורה לנצח" ו"תג מחיר" על כל גבעה ועמק.

מי אמר שכור ההיתוך הישראלי לא הצליח? עכשיו הוא משגשג ומלהיט את הארץ: קהילות יהודים הגיעו מכל קצוות עולם עם מורשות תרבות עשירות ומגוונות, ואילו כאן, בישראל של היום, מצליחים מנהיגינו לעשותנו ברברים.

לא לאבני הכותל אני נושא עיניי: עם כל חשיבותן, בתרבות היהודית יש עליונות לאבני יסוד מוסריות על אבני כותל חומריות.

 לנביא חבקוק אבנים הרבה יותר דחופות ורלוונטיות. לנוכח השחתת העם והברבריזציה עלינו לזעוק היום עם הנביא: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה".

לא נחריש ולא נשב על הגדר. היום יותר מתמיד אנחנו נדרשים "להיות אנשים", מבוגרים פטריוטים, המגייסים את כל תשתיות מורשתם וניסיון חייהם כדי לעשות את העקוב למישור ולהראות שאפשר אחרת. עלינו להשמיע קול ברדיו ובטלוויזיה ולכתוב דעות בעיתונים; לקיים שביתות הומניסטיות בקמפוסים ולמרוד ב"קונספציה" כדי למנוע עוד "יום כיפורים"; לארגן בריתות ורשתות חברתיות כלל-ישראליות, ולגייס את אוהדי ישראל בכל קצוות עולם כדי שידרשו מישראל לסור מן הרע. לעשות כל מה שאפשר אך תמיד בהיגיון והגינות ולעולם לא באלימות ובגזענות. מדינות רבות היו במצבים נוראים יותר והחלימו. מנהיגים דוגמת מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה הראו שתיקון עולם אפשרי. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.