גם היום "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה"
שני עשורים לאחר הרצח, טוב יעשו כל הזוכרים בכאב, אם גם יזכרו שאת פועלו המפואר של יצחק רבין ניתן להנציח בדרכים רבות ואת מורשתו הפוליטית והמדינית יש להמשיך באמצעות שיקום הריסותיו של מחנה השלום הישראלי לאורך השנה כולה ולא רק ב-4 בנובמבר
נאומו האחרון של יצחק רבין היה קצר מאוד; לא יותר מ-500 מילים. רוב המלים הוקדשו לתהליך השלום, תוך התייחסות קצרה לביוגרפיה האישית. מלים מעטות מאד עסקו באלימות המילולית והפיזית שהופנתה כנגדו. לאחר הרצח הן אלו שהפכו לפס הקול של העצרת ושל הרצח הנתעב: "האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. יש לגנות אותה; להוקיע אותה; לבודד אותה". מבלי לדעת שהרוצח אורב בפינה, שילב רבין בנאומו האחרון בין שלושת היסודות הרעיוניים של יום זיכרון שנקבע לזכרו: תולדות חייו ופועלו, חזונו המדיני וכישלונה של החברה הישראלית בהצבת קווים אדומים למחלוקת.
עוד דעות ב-ynet:
לקח הרצח - משבטיות לחברה משתפת
האקדח שהופיע במערכה הראשונה, יירה בשלישית
שני עשורים חלפו, ומשנה לשנה מתחדדת העובדה שנדרשת הכרעה מורכבת ביחס לדגשים של יום הזיכרון. ממשיכי דרכו הפוליטים של יצחק רבין, מתקשים בצדק להפריד בין מורשתו המדינית לבין מעשה הרצח, שהרי המעשה הנורא נעשה במטרה לבלום את חזונו ודרכו. עם זאת קשה להתכחש לעובדה ששימת הדגש על משנתו המדינית של רבין בהקשר של ציון יום הרצח מובילה בהכרח לניכור קהלים ישראלים רחבים מתכניו של היום. במציאות הזו נדרשים ממשיכי דרכו הפוליטית של רבין להכרעה קשה וכמעט אכזרית, בין ניצולו של היום להנצחת דמותו כמנהיג מחנה השלום לבין ניצולו לקידום ההטמעה של ערכים דמוקרטיים ופיתוחו של אתוס אזרחי חוצה מחנות פוליטיים, המוקיע קנאות פוליטית ודתית.
ההכרעה הזו רחוקה מלהיות פשוטה. ראשית משום שמאז הרצח, ובמיוחד בשנים האחרונות, נמשך הנסיון להוקיע את משנתם המדינית של רבין, שותפיו ויורשיו הפוליטים, באותה השפה והסגנון שאפיינו את ההסתה קודם הרצח, ואף חמור מכך. בנוסף יש להודות שדמותו של רבין הפכה במדה לא מבוטלת למדורת השבט של מחנה השמאל הציוני, שרבות ממדורותיו ההיסטוריות דעכו בשנים האחרונות. בשנים שחלפו מאז הרצח, אומצו עמדותיו המדיניות הבסיסיות של רבין על ידי מרבית הציבור היהודי בישראל, אולם שנים אלו לא עשו חסד עם מפלגתו ומחנהו הפוליטי. במציאות זו, נוצל יום הזיכרון, לא אחת, להתרפקות נוסטלגית על ימים אחרים של עוצמה פוליטית.
עשרים שנים לאחר הרצח שתי הסיבות המקשות על צמצום מקומה של "מורשת השלום" ביום הזיכרון לרצח, הן בדיוק אלה המצדיקות מהלך קשה מסוג זה. השנים שחלפו לא הטיבו עם איכותו של השיח הציבורי והפוליטי בישראל בלשון המעטה. השיח הפך אלים, קיצוני ומסית יותר והשוליים מלחכים לא בשולי המרכז והרוב הישראלי אלא בלב המחנה. בדיוק כמו לפני הרצח רשויות החוק והאכיפה מתקשות להציב קווים אדומים יעילים, ומערכת החינוך ממשיכה לדשדש מאחור בהטמעת ערכים דמוקרטיים ואזרחיים. התרבות הישראלית והשיח הציבורי במובנם הרחב מתקשים לפתח כלים ערכיים וחינוכיים להתמודדות עם המשימה הגורלית. במצב העניינים הזה, אסור לוותר על יום הזיכרון לרצח ככלי חברתי, תרבותי וחינוכי, גם אם המחיר הוא טשטוש חלק מהמסרים המתבקשים של היום הזה.
לחדש התהליך, גם ללא קשר לרצח
הענין השני אינו פחות חשוב. מחנה השלום הישראלי צריך למצוא את הדרך לכנס בככר רבין עשרות אלפי אנשים התובעים חידוש של התהליך המדיני, גם ללא קשר לרצח רבין ולזכרונו של האירוע הטראומתי. בראיה מפוכחת, המפגש השנתי של מחנה השלום בככר לא עשה חסד עם מורשתו המדינית של רבין, אלא דווקא הדגיש את היותה "נחלת העבר". עד כמה שהדבר קשה לכל מי שהיה בככר באותו ערב ארור, יש לשחרר את יום הזיכרון לרצח מ"בעלות מחנאית"; לא מתוך פרידה מסדר היום המדיני שהציב יצחק רבין ז"ל, אלא דווקא מתוך רצון לפלס לו דרכים חדשות ונתיבות ללבם של קהלים נוספים.
המעבר לשימת דגש על לקחי הרצח אינה צריכה להוביל בהכרח למחוות "צו פיוס" מתקתקות ומלאכותיות. המציאות הישראלית מחייבת הידיינות ציבורית משמעותית, ולעתים אף חריפה, ביחס לשיח האלים, להסתה ולהקצנה הפוליטית שפושטים כאש קוצים. יום הזיכרון הוא הזדמנות לשיח עמוק סביב שאלת "הקווים האדומים" של הדמוקרטיה הישראלית בשני צדדיה, כמו גם למהלכים משמעותיים במערכת החינוך. מטבע הדברים, הדיון אינו יכול להיות נחלתו של הציבור היהודי בישראל בלבד, וההיבט של יחסי הרוב היהודי והמיעוט הערבי חייב להכלל בו. מי שמכיר את פעולתה של ממשלת רבין השניה בתחום זה, ויעיד על הדברים דו"ח ועדת החקירה בראשות השופט אור, יודע שהעיסוק בהחרפת המתח בין יהודים וערבים בישראל הוא חלק אינטגרלי ממורשתו של רה"מ הנרצח.
שני עשורים לאחר הרצח, טוב יעשו כל הזוכרים בכאב, אם גם יזכרו שאת פועלו המפואר של יצחק רבין
ניתן להנציח בדרכים רבות ואת מורשתו הפוליטית והמדינית יש להמשיך באמצעות שיקום הריסותיו של מחנה השלום הישראלי לאורך השנה כולה ולא רק ב-4 בנובמבר. משימות חשובות אלו, אינן יכולות לעמוד במרכזו של יום הזיכרון הממלכתי שנדרש לחברה הישראלית על מנת לקדם, ולו במעט, את ההכרה בגבולותיה של המחלוקת הפוליטית. טוב עשה מרכז רבין השנה כשבחר לשלב כוחות עם עצרת תנועות הנוער השמה דגש על לקחי הרצח במישור הדמוקרטי ולוותר על עצרת השלום. הוויתור אינו פשוט ומגיע עד כדי כאב לב, אך עצרות שלום המוניות יכולות להתקיים בככר רבין בלא מעט ימים במהלך השנה. את העצרת שבין י"ב חשוון ו-4 בנובמבר, כמו גם את עיקר תכניו של יום הזיכרון יש להעמיד בצל את דבריו המהדהדים של המנהיג הנרצח: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה".
עו"ד הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל
לפנייה לכתב/ת 
