לקח הרצח - משבטיות לחברה משתפת
דווקא בימים קשים אלה, אני קוראת לחברה היהודית בישראל לראות במגוון הקיים בתוכה מקור של עושר וברכה ולא מקור לקונפליקט ולהרס עצמי
כבר 20 שנה שהחברה הישראלית מרכינה ראשה בבושה בכל נובמבר. מי שהיו תומכיו של יצחק רבין, חבריו וקרוביו, מתגעגעים. מי שלא הסכימו עם דרכו, נבוכים וכואבים את מות הדמוקרטיה.
משחר ההיסטוריה היהודית, מחלוקות ופילוגים הובילו את החברה אל המהפכה הבאה, אל ההלכה הבאה, אל היצירה הרוחנית החדשה. אולם רצח ראש ממשלה בכיכר העיר, זה היה חיזיון בלהות שחשבנו שלא יקרה. ומשזה קרה, כולם מתביישים.
עוד דעות ב-ynet:
האקדח שהופיע במערכה הראשונה, יירה בשלישית
הקמפוס כמרחב לשיפור היחסים בין יהודים לערבים
דווקא עכשיו - דרושה אחדות בעםאכן, יש מקום לבושה זו, אולם הבושה צריכה להיות נחלת החברה הישראלית כולה ולא של מגזר זה או אחר. שהרי גורמים רבים היו מעורבים בתהליך ההסלמה שדרדר אותנו לתהומות של ניכור וחשדנות עמוקים כל כך עד כדי אלימות והסתה, ולבסוף אף לרצח ראש ממשלה בישראל.
אדם זקוק לקבוצת השתייכות, לקהילה, וזהו צורך לגיטימי. עם זאת, ההפרדה והבידול המוחלט השוררים במערכות החינוך, בתנועות הנוער ובשכונות המגורים, מותחות גדר בין הקבוצות והמיגזרים. ומאחורי גדרות גבוהות יש הרבה מקום לפתח דעות קדומות, כעסים וחרדות מ"הזרים" שמעבר לחומה.
אני סבורה כי מדינת ישראל טעתה באופן חמור כאשר אפשרה למערכת החינוך להמשיך ולקבע את תופעת השבטיות, שקיימת בחברה המקבצת בתוכה יהודים מכל קצווי תבל. מערכת החינוך הדיכוטומית מאפשרת לילדים ישראלים לגדול כשהם מצויים רק בחברת הדומים להם, בבתי ספר נפרדים לכל פלג אידאולוגי - חילוני, דתי, תורני, חרדי חסידי, חרדי ליטאי, חרדי ספרדי וערבי.
גני ילדים שבהם לומדים אך ורק את השירים "הנכונים" של המגזר מגיל ינקות, תנועות נוער פוליטיות שמחוברות למפלגה כזו או אחרת, יצרו מצע לגידולם של "עשבים שוטים", אנשים שלא מכירים בלגיטימיות של תפיסת עולם שונה ואולי אף מנוגדת, שלא יודעים להכיר בזכות של הזולת לחשיבה עצמאית, שלא מבינים שגם את המתנחל מימין וגם את פעיל השלום משמאל חינכו לראות זה בזה אויב ו"מסמר בגלגלי התהליך" אותו שולחיהם רוצים לקדם.
לחבר את חלקי העם
חודשים ספורים לאחר הרצח המתועב של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ידענו שזה הלקח המרכזי שיש ללמוד ממנו, וארגון צו פיוס יצא אז במסע הסברה הקורא לחבר את החלקים השונים של העם, תחת הסיסמה: "מכבדים את המסורת, שומרים על הדמוקרטיה". מתוך אמונה שערכי היהדות וערכי הדמוקרטיה, העומדים בבסיס קיומנו המשותף, הם אלה שמאפשרים לנו לחיות זה לצד זה, או אפילו זה עם זה, למרות המגוון הגדול של השקפות עולם ואורחות חיים הקיים בתוכנו.כיום, 20 שנה אחרי, נראה שיותר ויותר אזרחים מבינים שהדרך לחוסן החברתי והלאומי עוברת במסגרות חיים משותפות המבוססות על כבוד לזולת, אחווה וערבות הדדית. יותר ויותר הורים כבר מחפשים אלטרנטיבה למערכת החינוך הדיכוטומית ושולחים את ילדיהם לבתי ספר משלבים, שבהם לומדים ביחד תלמידים דתיים, מסורתיים וחילונים. יותר ויותר אזרחים כבר בוחרים לחיות בקהילות מעורבות, עירוניות וכפריות, ולבנות את חייהם הבוגרים באופן שקורא תיגר על מערכת החינוך שחינכה אותם לחיות בקווים מקבילים.
דווקא בימים קשים אלה, אני קוראת לחברה היהודית בישראל לראות במגוון הקיים בתוכה מקור של עושר וברכה ולא מקור לקונפליקט ולהרס עצמי. לראות בתהליך בנייתו של העם היהודי בארצו הזדמנות ליצור כאן חברה המושתתת על ערכים אוניברסאליים ויהודיים, שתהווה "אור לגויים" ותצדיק את התואר שאנחנו כל כך אוהבים להכתיר בו את עצמנו - "העם הנבחר".
הדרך לשם עוד ארוכה, אבל אני בטוחה שישנם גורמים רבים השותפים לתפיסה זו ואני מזמינה אותם לבוא ולשנות ביחד אתנו את הפרדיגמה הגורסת שאפשר לחיות רק עם הדומים לנו.
הכותבת היא מנכ"לית צו פיוס
לפנייה לכתב/ת 
