האקדח שהופיע במערכה הראשונה, יירה בשלישית
במהלך החודשים האחרונים לחייו של יצחק רבין הייתי עדה למסע ההסתה הקשה שהופנה כנגדו. גם כאשר אמרתי לו שהיו עלולים לפגוע בו, הוא ענה: "אני לא מאמין שיהודי יפגע ביהודי". כיום ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה אם לא נפקח את עינינו. תמרור האזהרה מאותת מולנו
"האקדח שהופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית". על הביטוי זה חשבתי לא פעם לאחר הירצחו של יצחק רבין ז"ל. אנשים רבים מסביבי טענו כי הכתובת הייתה על הקיר וכי כל מה שנדרש היה לראותה. אני אכן ראיתיה במו עיני.
עוד דעות ב-ynet:
הקמפוס כמרחב לשיפור היחסים בין יהודים לערבים
דווקא עכשיו - דרושה אחדות בעם
כמנהלת הסיורים של ממשלת רבין, הייתי עדה לאופיו של יצחק ולדרך מנהיגותו על כל גווניה. בישיבות ממשלה במשרד, בהן היה נחוש להעביר החלטות לטובתה של החברה הישראלית, בסיורים בבתי ספר וברשויות בכל רחבי הארץ בהם נראתה אישיותו הצנועה והאנושית, בעודו מקפיד לשאול כל תלמיד, חייל ואזרח לשלומו, מהיכן הוא בארץ והאם הוא ישן ואוכל כמו שצריך. רבין היה מנהיג ואיש חזון. מנהיג המעורר בך את תחושת השליחות ואת החובה לעבוד עבר ולשרת את המדינה באופן המסור ביותר.
במהלך החודשים האחרונים לחייו הייתי עדה למסע ההסתה הקשה שהופנה כנגדו, מסע אשר הובילו פלגים שונים בחברה הישראלית. התחושה הייתה כי כל אירוע בו נדרש רבין להופיע מחוץ למשרד היווה סכנה ממשית. כשבוע וחצי לפני הרצח, הוזמן רבין להופיע בכנס במכון וינגייט. כבר כשיצא מרכבו עמדו מולו עשרות מפגינים, שקיבלו אותו בקללות ובאיומים. למרות אלו, עלה רבין לבמה בגב זקוף, קר רוח ובטוח במסר אותו רצה להעביר. כשהטקס המתוח נגמר, ליוויתי את ראש הממשלה לרכבו. הייתי מזועזעת ממסע ההשפלה אותו נאלץ לעבור. רק כשדלת הרכב נסגרה מאחוריו וצפיתי בו נוסע לאירוע הבא, הצלחתי לנשום לרווחה.
כך הוא היה רבין. טוטאלי. עושה דברים עד הסוף. מנהיג עם חזון ברור וצלול, שלא פחד מאיומים ולא נבהל ממכשולים. הוא פעל מצד אחד ביד נוקשה למיגור הטרור ומצד שני גילה חוסן נפשי ומסירות לאמת שלו: השגת הסדר שלום אמיתי למדינת ישראל עם שכניה הפלסטינים. גם כאשר אמרתי לו שהיו עלולים לפגוע בו במהלך האירוע לאחר שעזבנו, הוא ענה: "אני לא מאמין שיהודי יפגע ביהודי". גם אנחנו לא האמנו. זה היה הרגע בו הרגשנו כי אנו נמצאים בנקודת קצה בהסתה ובאלימות כלפי רבין.
רצח פוליטי עלול לחזור על עצמו
האם אסון רצח רבין עלול לחזור על עצמו גם היום? האם הנורמה הנוכחית, שבה נערים מצטרפים לארגונים וקבוצות קיצוניות המעניקות לגיטימציה לקריאות גזענות ריקות מתוכן, עלולה להוביל לרצח נוסף? כאשר אני שומעת את הקריאות המזעזעות, כדוגמת "מוות לערבים", נזרקות לאוויר במסגרת משחק כדורגל ממוצע פעמים רבות יותר משריקות השופט או קריאות העידוד, אני חוששת שהתשובה היא חיובית. התנועות הקיימות למניעת קשר בין יהודים וערבים אינן שונות בבסיסן, מתפיסות קיצוניות שהובילו בעבר לביצוע מעשים מזעזעים לא פחות.
אם נביט כיום בתמונה שעל הקיר מולנו, נראה כי זו לא השתנתה באופן משמעותי. רצח רבין סווג בזמנו כמעשה שבו אדם קיצוני לקח את החוק לידיו ורצח מנהיג אשר ייצג דעות שונות משלו. כיום, כשבני נוער וילדים מתוודעים לרצח רבין כאל סיפור היסטורי, התמונה העגומה איננה משקפת רק את קיצוניותו של אדם יחיד.
עלינו מוטלת האחריות להוציא מן הכלל את השיח האלים של ההסתה והגזענות השורר בקרבנו. זרמים הפוגעים בצועדים החוגגים את חירותה של קבוצה מגדרית או מינית בישראל, מקומם מאחורי סורג ובריח. הרשתות החברתיות גועשות בצעירים הנהנים מהיכולת להתחבא מאחורי מקלדת, בעוד האצבע קלה על מקש האנטר, הפוסט או הטוויט המשגרים משפטי שנאה, פילוג, הקצנה והפחדה כדבר שבשגרה. התחושה היא כי אם דעתך שונה מהקונצנזוס, עדיף להימנע מהבעתה, שמא תסווג כיוצא דופן, או אף כבוגד. בארצנו כיום כמעט ולא קיים פלורליזם מחשבתי.
וכך, השאלה החוזרת על עצמה רבות בימים אלו הינה: מה רבין היה חושב על מה שקורה בישראל כיום, מדינת ישראל אותה כל כך אהב והעריץ. אני מאמינה שכפי שפעל בימי ממשלתו, כך היה מנסה למנוע מאוכלוסיות להגיע למצב שאין להן מה להפסיד. הוא היה מעניק להן תקווה לאחדות, לשלום אמת המבוסס על "ואהבת לרעך כמוך", וכך מפחית את הצורך או הרצון שלהן לפעול בקיצוניות ואכזריות זו כלפי זו.
היום, כשאני זו היכולה להביט על התמונה מהצד ולראות את האקדח שהופיע במערכה הראשונה, אני מרשה לעצמי לחשוש לגורלם של פורצי הדרך של מחר.
ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה אם לא נפקח את עינינו. תמרור האזהרה מאותת מולנו.
איזו חברה תיווצר כאן אם קריאות ההסתה והגזענות הבלתי פוסקות ימשיכו? האחריות לעצור את כדור השלג היא שלנו. של אנשי חינוך, אנשי דת ורוח, הורים וחברים. כל זה בעודנו נזכרים, שפעם, לא כל כך מזמן, גם אנחנו האמנו שאפשר אחרת. עלינו מוטלת האחריות למנוע מהאקדח לירות שוב.
שמעון פרס אומר תמיד כי אופטימיים ופסימיים מתים אותו הדבר - הם רק חיים בצורה שונה. על כן, עדיף לחיות כאופטימי. ברואי את הטוב אשר קיים בחברה הישראלית, אני בוחרת לאמץ את גישתו האופטימית של פרס ולהאמין שאפשר גם אחרת.
אפרת דובדבני עומדת בראש מרכז פרס לשלום. בעברה, פעלה כמנכ"לית בית הנשיא וכמנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב והגליל.
לפנייה לכתב/ת 
